אני מנגן לך
ושומע את קולך
בנגינתי.
עצוב הוא
ודוהה.

אני מדמיין אותך
ורואה את פניך
בדמיוני.
כואבות הן
ונוגות.

ואת אינך.
לא בנגינה
ולא בדמיון
ומזמן כבר לא
במציאות.

רציתי לכתוב לך שיר אהבה
לצייר לך במילים
את אינסוף אהבתי,
לספר לך בתיאורים
שאת יחידתי,
אהובתי.

וכעת דמעותיי נשפכות על הנייר
ומצטיירות כעוד סיפור
שלא נגמר.
ורגשותיי נאספים
לתוך קובץ של שירים
שכתבתי בשבילך
ולא תראי אותם עוד לעולם,
כשם שלא תראי אותי.

בעוד ימים ספורים
אולי גם שבועות,
אאסוף את עצמי
ואת כוחותיי המעטים
ואנסה להתגבר.
יודע אני שאצליח,
כה כואב לי לדעת.
כואב לי בלעדיך.

ואת אינך.
נותרתי לבדי.