(עמוד מתוך סיפור בכתיבה)

רוני, בעלה הטרי של אמא, לא היה הראשון שניסה וגם הצליח, לשכנע
את אמא לעזוב אותי בבית החולים. הוא אמר לה שעדיף שלא להתערב,
לפחות עד שכולם יהיו בטוחים שהכל עבר ונשלם, ושאני כבר לא אנסה
לעשות את זה שוב. אמא אמרה שהיא לא יודעת מה יהיה איתי בסוף,
אבל מה שבטוח זה שאני בדרך לשבור איזה שיא עולם. אמרה, מנסה
לשמור על החיוך המאולץ, והדמעות החלו לרדת. היא יצאה מהחדר
הקטן בלי לומר שלום, עם רוני בעלה השלישי, והשאירה אותי לבד עם
הכאבים. לא דאגתי. אמא בדיוק כמוני, חוזרת כל פעם על אותן
הטעויות.

אם זו היתה הפעם הראשונה שלי, עוד הייתי חושב על מה לעשות, איך
לעבור את הכישלון ולהמשיך הלאה, ואיך אני דואג שבפעם הבאה זה
יצליח. אבל הכאבים בבטן לקחו את כל תשומת הלב, והזכירו שוב
ושוב איך התעוררתי אז בבוקר בתוך שלולית של השתן של עצמי על
הרצפה, וקצף לבן על השפתיים. כמו כלב מורעל, והדמיון לא היה
חיצוני.

הרופאים שתיקנו אותי באיכילוב, אמרו שקוקטייל הכדורים שבלעתי
היה כל כך מורכב, עד שתופעות הלוואי עברו את השפעות הכדורים,
ומנעו את הנזק האמיתי. הם בעצם התכוונו למוות כשאמרו נזק
אמיתי, אבל אני כבר הייתי רגיל ללשון המתחכמת של הרופאים. אחרי
שהגעתי לשם, וחיכיתי כמה דקות עם רוני במיון, לקחו אותי
לפנימית ב'. המיטה הפנויה היחידה בכל בית החולים אמרו, ואחר כך
לשטיפת קיבה.

הרופא המטפל הורה לי להוריד את המכנסיים ולשכב בתנוחה שהדגים.
הוא הסביר לאחות כמה דברים, ואז לפני שהחדיר לתוכי את הציוד
הגואל, שלא בדרך הטבע, אמר שהוא לא יודע מה דפוק כל כך בדור
שלנו, אבל מה שבטוח שהסברה הרווחת שהתאבדות בכדורים לא כואבת,
עומדת שוב להיווכח כלא נכונה. יומיים אחר כך רק שכבתי על הגב,
וסירבתי לאכול כדי שלא יהיה מה להוציא. יומיים הצלחתי.

יש משהו אירוני בעובדה שאחרי הכדורים קיבלתי את האוכל דרך
הוריד, וכשניסיתי לחתוך את הורידים, לא היתה לי שום בעיה
לאכול. כאילו מי שתכנן את הגוף, חשב על כל הצורות השונות למות.
ביום השלישי, יום אחרי שאמא חתמה על טפסי הויתור הנחוצים כדי
להוציא אותה ממעגל העניין, וסיפקה את כל המידע הרפואי והכלכלי
הנדרש, העבירו אותי לבית חולים אחר. הפקיד שאל אותה איך היא
מרגישה אם זה שהיא משאירה ילד בן חמש עשרה לבד בבית חולים, אבל
רוני משך אותה משם לפני שהיא הספיקה להגיב.

לגמרי מנותק מדרך קבלת ההחלטות, הועברתי לבית החולים לחולי נפש
אברבנאל בבת ים. אני ועוד שני זקנים ישבנו מאחור בטרנספורטר
הלבן של משרד הבריאות, בנסיעה הארוכה מדי, מתל אביב לאותו חור
בהוויה הישראלית. הגענו אחרי איזה חצי שעה, אני עם שלפוחית
לוחצת, ושני הזקנים עם בחילה.

בדרך ניסתה הזקנה שבין השניים, להראות לי את תמונות המשפחה
שלה. לא ממש הבעתי עניין והיא עברה להציק לזקן, שאומנם הביט
בתמונות, אבל לא הפסיק, גם כשהן כבר לא היו שם. פשוט נתקע עם
המבט באדמה, מיוסר ותשוש. אני התרכזתי יותר בלשמור על השלפוחית
שלי סגורה.