קורה לפעמים שחלומות הנעורים שלך מתגשמים, ואז אתה מוצא את
עצמך נשוי למלכת חוף נתניה, ואחר כך, אתה נהייה האבא של הילדה
של מלכת חוף נתניה, ויום אחד אתה מתעורר ומגלה שמלכת חוף
נתניה, ששומרת על יופייה מכל משמר, כבר לא שוכבת רק אתך, ושזה
לא ממש מזיז לך, ומה אז?
נעים מאוד, שאול אדלשטיין, מלח הארץ, החלום ושברו, כל מה שצריך
להיות הייתי, מה שצריך לעשות עשיתי, ועכשיו אני יושב, כוס
הויסקי יושבת מולי, ומנסה להבין איפה הכל התפקשש.
סבא וסבתא אדלשטיין היו ממייסדי זיכרון יעקוב, סבא וסבתא רזניק
היו ממייסדי מכמורת, אבא הוא ביולוג בעל שם בינלאומי. ואני
בגיל 37, מנסה להבין מי אני.
לפני עשרים שנים, ואוו...עשרים שנים, אני כבר בגיל שאני יכול
להגיד לקצינת הקישור החמודה "אני יכול להיות אבא שלך"...אבל
אני לא אומר את זה, כי אני עסוק מידי בלפלרטט אתה. אז, לפני 20
הכל היה ברור לגמרי, הביולוג והמחנכת הדגולה היו בשליחות
לאומית בארצות הברית של אמריקה (כי לנו לנו ארץ זו...) ואני ,
הצבר הגאה, זה שבלוריתו מתנופפת ועיניו הירוקות חודרות פלדה
ותחתונים, הודעתי לשניהם ש"אני לא יכול לסבול את הדבילים
האמריקאים יותר, ואני חוזר ארצה, להתגייס"
אז חזרתי, התגייסתי לשריון, נכון שזו לא ה"יחידה", אבל לשם לא
התקבלתי, ברכיים דפוקות, אבל מה, בתור שריונר יכלתי לתרום לא
פחות. קורס מט"קים, קורס קצינים, מ"מ, מ"פ, שחרור , מאבטח, the
world was wide open קומתי הייתה זקופה, שרירי מסוקסים,
ובלוריתי התנופפה בעוז. עיני עדיין המשכו לחדור תחתונים, של
דיילות אל על הפעם. למדתי כלכלה ומנהל עסקים ב NYU , חברת
התעופה הלאומית שלנו שכרה לי דירה, וכל חודשיים, כשהייתי מגיע
לאימון בארץ, הייתי קופץ לחוף נתניה, להפגין נוכחות, ולראות מה
שלומה של המלכה. למלכה תמיד היה חבר, אבל באיזה ביקור שלי נוצר
חלון של הזדמנויות, ונהיינו חברים. נכון שכל הבנות שיצאתי איתן
היו פצצות, אבל היא הייתה פצצה עם ערך מוסף, מלכת
החוף...הבלורית לא התנופפה מעולם כל כך בעוז. מכירים את הזוגות
האלה שכולם מסובבים אחריהם את הראש? כאלה היינו. נעים להיות
חצי מזוג כזה. בגיל 29 התחתנו, כשהיינו בני 31 נועם נולדה (אם
לילדה שלנו לא יהיה שם יוניסקס, למי יהיה?) המלכה חזרה לעבודה
חודשיים אחרי הלידה, והכל היה מושלם כזה. אלה היו אמורים להיות
החיים שלי. מוזר, בכל שלב בחיים , צבא, לימודים, עבודה, תמיד
אמרתי "זהו, אחרי זה, מתחילים החיים באמת" והנה, החיים התחילו,
והם לא היו שוס גדול, כאילו, אלה החיים שלי? מישהו מוכן לקחת
אותם ממני? אבל אף אחד לא רצה לקחת אותם ממני, ואני המשכתי
לעשות כל מה שצריך, למרות אי השקט הכוסס, למרות שהכל היה כל
כך...כל כך...ריק.
כבר הייתי מבוגר יותר, שמעתי מה להיסטוריונים החדשים יש להגיד
על פועלם של סביי, מייסדי המדינה, ראיתי בחדשות ילדים בני 17
רוקדים במסיבות בלב היער, מחייכים באושר, ראיתי אנשים שויתרו
על הצבא, ולא למדו ב NYU, ולא התחתנו עם מלכת חוף נתניה, והם
היו מאושרים, מאושרים לגמרי. אבל אני ידעתי מה נכון ומה לא
נכון, וידעתי שאני הולך להישאר בדיוק במקום שאני נמצא בו, כי
ככה צריך להיות.
אבל המלכה ראתה דברים בצורה אחרת. יכול להיות שהיא פחות קשת
עורף ממני, ויכול להיות שהגיבור השתקן התחיל להימאס עליה,
ואולי היא לא  הצליחה, כמוני, להתרגל לעובדה שמה שיש עכשיו,
אלה הם החיים, והיא החליטה לראות מה קורה בחוץ.
זיכרון זה כפר קטן, וגם אני הייתי האחרון לדעת, כמה אפשר
להסתיר כשהיא מזדיינת אתו במכונית, במטע האבוקדו של
הרבינוביצ'ים? לפי כל מה שידעתי, האגו שלי היה אמור לספוג
פגיעה אנושה, אבל הוא לא, בכלל לא. הצטערתי בשביל נועם, שתהיה
בת להורים גרושים, אבל אחרי הצער עליה, והריקנות שלי, הרגשתי
איך הכל נפתח פתאום, ושמלכת חוף נתניה נתנה לי הזדמנות התחיל
מחדש.