זה תחת אצבעותיה כמו נקישות הפסנתר, התווים, המלודיה הדקה.
הוא עיוור צבעים, או כך הוא טוען, לוחש לה מתחת לגלי הקול
שתתפוס אותו חזק ותיקח אותו ממתחת לעטיפה שבה התכסה בנאמנות
לאחרונה ואף אחד לא נכנס פנימה. הפסנתר נכנע תחת אצבעותיהם
והצלילים מחליקים אל מתחת לעור.
הוא מפורק מבפנים, מתחת הכל מתפורר ונמוג ונסוג מתאדה. היא
מרגישה את גופו נצמד אליה בחשש כשאצבעותיו נתקלות בשלה. היא
שותקת כשהוא מתקרב וחושף ובוכה. שפתיו הדקות מרפרפות על צווארה
היא יכולה להרגיש עכשיו את רטיבות הדמעות שנוזלות בשקט לנוכח
הצלילים שיוצאים לבדם ומרכיבים נגיעה, מסתובבת אליו ואצבעותיה
עדיין מחזיקות בקלידים כמאחז אחרון לפני שהיא שוקעת ומרשה
לעצמה להתמסר כשהיא מקרבת, לפנות בוקר, והוא עיוור צבעים.
נגיעה עוברת דרך העור מנגנת להם בנימים הרגישים ביותר, הם לא
שומעים דבר והכל שומע מסביבם הוא מוכן הוא מוכן הוא בסדר והיא
מתקרבת מעבירה שפתיים עדינות על פניו השותקות, הוא מעביר אצבע
אחת רועדת מביט לה עמוק בתוך עיניים ספק ירוקות ספק כחולות
וטובע כשהיא עוצמת בעדינות ומנשקת אותו על שפתיים כמהות מרככת
את כל הקוצים שכיסה עצמו ומנשק חזרה הם שותקים נשמעות רק
נשימותיהם העולות ויורדות והם מנשקים שפתיים לשפתי האחר כשהשקט
עוצר אותם להרגיש הוא רועד כי היא כל כך אוהבת ומנתקת לאט
כשביניהם עדיין עוברים נגיעות מניחה ראשה על חזהו ויחד איתו
מרגישה את פעימותיו כמקצב מתעקש מדבר כדי שתדע הכל הם מתחבקים
ידיו מסרבות לתת לה ללכת. |