הדוכן שלו עמד בקצה השוק,
בסוף הירידה, ליד דוכני הלימונדה והפיתה עם הזעתר.
השביל הצר שהוביל אליו נשטף ברטיבות של עגבניות רקובות
וריח של פיצה לא עמד באוויר.
על השלט היה כתוב בגיר לבן
"כאן נפטרים
מרגשות אשמה"
"בשקל אחד" הוא הוסיף.
"מצטער, יש לי את הקבצן הפרטי שלי"
אמרתי והצבעתי לעבר השכונה הסמוכה
"והוא ממש קנאי, יותר גרוע מהספר"
ריכלתי בעדינות.
"רק שקל אחד" התחנן,
"מצטער" חזרתי על דבריי והוספתי
"יש לי רק עשרים בשביל דיסק מזויף".