אני על אי בודד, הוא נסחף לו באוקינוס.
אף אחד לא יודע על קיומו.
כל מי שנמצא עליו הם החיות והציפורים.
עד שאני הגעתי כמובן.
הוא לא נמצא בשום מקום, אך מצד שני הוא בכל מקום.
אני יודעת שזה נשמע די מבלבל, אבל ככה זה, כי הרי הוא צף לו אי
שם.
זהו מקום קסום, מקום מיוחד, שכל מי שדורך על אדמתו יחווה רגיעה
מיוחדת.
אני יושבת על החול החם, מתבוננת בשחפים העפים להם וצווחים
קריאות גנאי אחד לשני, השמש החמה שולחת את קרניה הארוכות אלי,
ומלטפת אותי ברכות.
אני מחזיקה כוס ענקית של מים קרירים עם קש, כמו שאני אוהבת.
פתאום היא מופיעה עם חיוך קטן וחמוד על הפנים, כאילו תמיד
הייתה שם.
אני קמה ונוגעת בה.
כן. היא נראית לי די אמיתית, אותו המגע, ואפילו אותו ריח.
היא שותקת ורק מתבוננת בי בעיינים הגדולות והעצובות שלה, כמו
איזה כלבלב המתחנן למשהו.
אני מלטפת את שערה...הוא כל כך עדין, כמו קטיפה, למרות שדבקו
בו כמה גרגירי חול.
אני נושקת למצחה, והיא מתבוננת בי במין מבט משועשע-מופתע.
בפעם הראשונה היא באמת מדברת:"את בטוחה שזה מה שאת רוצה
באמת?".
-"אני הרי כאן, לא?"
היא מתקרבת ואני רואה את העינים הגדולות שלה, הן נעצמות
באיטיות בעוד היא ממשיכה להתקרב.
שפתי הדובדבן שלה נפגשות עם שלי, ואני מרגישה כמרחפת.
אנחנו יוצאות לטייל יד ביד, משאירות מין שביל משותף על החול.
אני כל כך רגועה, מטיילת לי איתה בהרגשה שזה מה שחיפשתי.
"תבטיחי לי שהפעם את תשארי איתי".
היא שותקת, ורק ממשיכה לחייך.
אני מחליטה לעזוב את זה מחליטה לדחות את העינין לזמן יותר
מאוחר, ובנתיים להמשיך ולהנות מהרגע.
אחרי כמה זמן אנחנו חוזרות אל החוף.
אנחנו נשכבות על החול בעוד הרוח מלטפת אותנו ברכות.
אני נרדמת יחד איתה, לשינה מתוקה אך חסרת חלומות.
כשאני מתעוררת השמש כבר שקעה, חשכה אופפת אותי, ובחול נשאר רק
שמץ מן החמימות שהייתה בו, וצינה עוברת בכל גופי.
היא כבר לא לידי.
כל מה שנשאר זהו שקע קטן בחול לידי, המרמז על כך שהייתה פה,
וזכרון.
|