23.11.00
ארבע וחצי. אני לוקח נשימה עמוקה. פנימה...החוצה... מתיישב על
מעקה השיש. מצחיק איך אפילו בחורף החם הזה שיש לנו פה, אפילו
בו יש רגעים שבהם המצב בפנים משפיע על הטמפרטורה בחוץ. קר לי.
אני שוקל לרגע להוציא עליונית מהתיק ומחליט שלא. עדיין קר לי.
מפנה מבטי אל העצים שמאחוריי, אוחז בעיניי את צמרותיהם, גולש
יחד איתם במדרונות המערביים של הכרמל לעבר השקיעה האינסופית
הזו, שלא רוצים שהיא תיגמר. לוקח עוד נשימה עמוקה. פנימה...
החוצה... וחושב עליך. איך התגנבת למחשבה שלי, את זה כנראה
לעולם לא אצליח לגלות. כל כך הרבה דברים. קר לי. השמש שוקעת.
היא מאחרת. אימא בבית. ומעל כל זה נכנסת אתה. איך אתה מעז
בכלל? אני קם, ונכנס למרכז. מסתובב לי ללא מטרה בין החנויות,
ופתאום אני רואה אותך. הולך קומה מתחתיי עם הגב אליי. בדיוק
כשהלב שלי מתחיל לדפוק מהר יותר וחזק יותר, אתה מסתובב... אבל
זה לא הפנים שלך. כנראה שוב טעיתי. מחר בבוקר אני אלך לבקר
אותך. אנחנו נדבר בטלפון, נקבע, ואני אצא לדרך. אימא תעשה
פרצוף מיוסר עוד פעם, תגיד לי להיזהר ואני אלך. בתחנה הראשונה
אני אחליט ללכת ברגל עוד כמה תחנות. בדרך אני אזכר באימא שלי,
ואסתובב. אני אתקשר אליך ואמציא תירוץ למה אני לא מגיע. אתה,
כמו תמיד, תגיד שאין לך בעיה. ובאמת אין לך.