תסריט ליום הזיכרון

פנים. חדר שינה, בוקר (6:00). איילת מתעוררת ולובשת את המדים.

פנים. מטבח. בוקר (6:30). איילת שותה קפה וקוראת עיתון.

חוץ, שער הבסיס, אוטובוס מחנה. בוקר (8:00). איילת יורדת
מהאוטובוס ומגיעה לבסיס, עמוסה בתיק צד וקיטבג.

פנים. חדר הרצאות. בוקר (8:20).  איילת מתיישבת ולידה מתיישבת
הילה.
הילה: אפשר עט?
איילת: כן, הנה קחי. את חדשה פה?
הילה: כן, הגעתי היום. ממתי את פה?
איילת: בערך שבועיים.
הילה: דרך אגב, אני הילה. נעים מאוד
איילת: אני איילת. רוצה ללכת לשתות משהו בהפסקה?
הילה: כן, למה לא.
(מחייכות)

חוץ. הפסקה. שעת צהריים מוקדמת. ברקע חיילים מדברים. הילה
ואיילת שותות קולה, משוחחות.

חוץ. 5 ימים אחרי. ליד הקפיטריה. בוקר. איילת משוחחת עם חייל
כשלפתע הפלאפון שלה מצלצל. ברקע נשמע קולה של הילה.
הילה: מה המצב? את באה היום?
איילת: בטח! באיזה שעה?
הילה: אני אאסוף אותך בעשר.
איילת: קבענו. נדבר.

חוץ. 3 חודשים אחרי. קניון, שעת צהריים. איילת והילה הולכות
מחובקות, צוחקות. הילה: ראית? ראית איזה חתיך? איילת: יש לך
חבר! הילה: נו אז מה, אי אפשר להסתכל על בנים? דרך אגב, פגשת
את החבר שלי? איילת: כן, אז במסיבה. זוכרת? הילה: אה כן, איזה
צחוקים היו...
(צוחקות)
פנים. כמה ימים אחרי. בוקר. חדר הרצאות, מתקיימת הרצאה. איילת
והילה יושבות אחת ליד השנייה, ברקע המרצה מדבר. מפקד הפלוגה
נכנס, ומבקש מכמה חיילים, בניהם איילת, לצאת החוצה.

חוץ. בוקר, מחוץ לחדר ההרצאות, המפקד: אנחנו הולכים לעשות
מבצע מורכב וסודי. המבצע הוא חשוב, וחשוב שתתכוננו ותשמרו עליו
בסוד. היציאה תהיה מחרתיים. עליכם להיות ליד השער ב5- בבוקר.
חובה עליכם להגיע ולא לאחר. מס' החיילים חשוב מאוד, ותיזהרו
"להבריז". את ההוראות תקבלו ליד השער.

פנים. ערב. מגורי הבנות, מסדרון (מחוץ לחדרה של איילת). איילת
והילה מנשקות אחת את השנייה ומאחלות לילה טוב. איילת נכנסת
לחדר, מוציאה את השעון המעורר, בודקת בטריה, רואה שאין בטריה,
מוצאיה מהתיק בטריה ומכניסה לשעון. מכוונת את השעון והולכת
לישון.

פנים. בוקר. 8:00.  החדר של איילת. איילת מתעוררת ומסתכלת על
השעון בבהלה. רצה אל מחוץ למגורי הבנות ושואלת אם מישהו ראה
חבורת חיילים יוצאת מהבסיס. אף אחד לא עונה לה.

פנים. 9:00. חדר אוכל. איילת, עם מגש שעליו ארוחת בוקר,
מתיישבת ליד חבורת בנות. איילת: היי מה נשמע. אחת הבנות: לא
טוב. שמעת מה קרה הבוקר? איילת: לא מה קרה? אחת הבנות: היה
מטען נפץ. איילת: איפה? אחת הבנות (אחרת): במהלך מבצע סודי
חיילים עלו על מטען נפץ. הרבה הרוגים ופצועים. איילת מזועזעת,
עוזבת את השולחן ויוצאת מחוץ לחדר האוכל.

חוץ. מחוץ לחדר האוכל, עדיין בוקר. איילת הולכת מהר לכיוון
מגורי הבנות. חייל עוצר אותה, מחזיק אותה בזרועה, ושואל אותה
אם ראתה את הילה. איילת: לא, לא ראיתי. למה אתה צריך אותה?
חייל: היא כנראה הייתה במבצע. גייסו אותה, כי הייתה חסרה
חיילת.  איילת דוממת לשתי שניות, מתנערת מאחיזתו ורצה למגורי
הבנות.

פנים. 9:35. מגורי הבנות. איילת עוברת ליד חדר כלשהוא, ורואה
שתי בנות משוחחות. המילה הילה מודגשת. איילת פורצת לחדר, וברגע
שהבנות מרגישות בנוכחותה, קוטעות את השיחה ומסתכלות על איילת.
איילת: הילה? דיברתם כרגע על הילה? מה קרה לה? היא הייתה
במבצע? שתי הבנות מסתכלות על איילת בבהלה קטנה, ומתיישבות, כל
אחת בצידה, על המיטות. איילת, מבועתת, צועקת:
דברו אלי, מה קרה?! פונה לאחת הבנות ,מתיישבת על הברכיים,
איילת: מה קרה להילה? דברי איתי!! החיילת פותחת את פיה ואומרת,
כמעט ללא קול: הילה, היא... היא פצועה קשה. החיילת קמה, גם
החיילת השנייה והן עוזבות את החדר. איילת, נשארת קפואה לשתי
שניות, ואז במהירות מוציאה את הפלאפון מהכיס, יוצאת מהחדר
ומחייגת.

פנים, 10:00. המשרד הראשי בבסיס. איילת נכנסת במהירות, פונה
לפקידה. איילת: תודיעי למפקד שלי שאני יוצאת מהבסיס לכמה שעות.
הפקידה: למה? את צריכה אישור בשביל זה. איילת: זה מקרה דחוף,
אני לא אהיה היום בבסיס. תודיעי למי שצריך. איילת יוצאת
במהירות מהמשרד, בעוד שהפקידה צועקת אחריה: חכי, חכי את צריכה
אישור.

חוץ, 10:10. שער הבסיס. איילת מחכה מחוץ לבסיס, משקפי שמש על
פניה, איילת בקוצר רוח ואי סבלנות בולטת. מונית עוצרת. איילת
נכנסת למונית, איילת: לבית החולים בלינסון.

חוץ ואז פנים. 10:34. הכניסה לבית החולים. איילת נכנסת לבית
החולים, פונה אל הפקידה. איילת: סליחה, הגיעה אליכם מטופלת בשם
הילה בן דויד? הפקידה: רגע, אני אבדוק. איילת, מביטה מסביב
בחוסר סבלנות בולט. הפקידה: כן, היא בחדר 314 בקומה ג'. איילת:
תודה. איילת הולכת בהליכה מהירה לעבר המעלית.

פנים. 10:42. קומה ג' בבית החולים. איילת, בעצבנות רבה, סוקרת
מסביב את החדרים. איילת (במילמול): 314, 314... איילת נעצרת
לפני חדר, ומושיטה ידה ללחוץ על הידית, באותו הזמן הדלת נפתחת,
איילת נבהלת במקצת, רופא יוצא מהחדר, עומד בכניסה לחדר, וסוגר
אחריו את הדלת. איילת: הילה נמצאת בפנים? הרופא מסתכל על איילת
בפנים רציניות, ושואל: מי את? איילת חוזרת על שאלתה: זו הילה
בפנים? הרופא: מי את? איילת: אני... אני אחותה, מה מצבה?
הרופא, בסבר פנים חמורות: הילה... היא... היא לא שרדה. היא
הגיעה במצב קשה מאוד, ולא שרדה. א... אני מצטער. הרופא הולך,
איילת נשארת המומה, ומתיישבת לאט בכיסא ממול. מתחילה לבכות...

פנים. 11:15. בית החולים (אותו לוקיישן). יאיר (החבר של הילה)
מגיע לחדר, רואה את איילת בוכה, מתיישב על ידה, ומנחם אותה.
יאיר (בלחש): מה מצבה? איילת מרימה את פניה הרטובות מדמעות,
ומביטה על יאיר. יאיר "מבין". יאיר: ממתי? איילת (בקול בכי):
לא יודעת. הגעתי הנה לפני חצי שעה בערך.

פנים. שבועיים אחרי. 12:44. סלון ביתה של הילה. איילת, לבושה
בשחור, קמה ממקומה, ניגשת לפסנתר, מתיישבת ומתחילה לנגן. שרה.

    "תן לי להבין ליום אחד
     ותן להבשיל בבת אחת
     למד אותי לעוף,
     כדי שלא אפחד,
     ותן לי להמשיך לחיות לעד.
     
     תן לי להחזיק לה את היד
     ותן לי להשיב מה שאבד
     למד אותי לעוף, כדי שלא אפחד,
     ותן לי להמריא לפרוש כנף.

     תן לי לחייך להיות מוקף
     ותן לי להספיק הכל עכשיו
     למד אותי למות,  
     תראה איך שאלמד,
     או תן לי להמשיך לחיות לעד..."

(איילת עוצמת את עיניה לקראת סוף השיר).


חוץ. שעת צהריים. 5 שנים אחרי. בית הקברות. איילת, מלווה
במשקפי שמש, מחזיקה יד לילדה, כבת שלוש שנים. איילת מגיעה
לקבר, מתיישבת בזהירות על ברכיה, מניחה את משקפי השמש על
שיערה, ומלטפת את השיש.
איילת: הילה, מה שלומך, כמו שהבטחתי לך בביקור הקודם הבאתי את
הבת שלי. המלאך הכי מקסים בעולם. את יודעת איך קוראים לה?
הילה, כן, על שמך. הרי תמיד אמרת לי שרצית שיזכרו אותך על
משהו. עכשיו אזכור אותך לשנים ארוכות, יש לי את הילה ויש לי
אותך. איילת מעבירה יד על החרוט: הילה בן דויד, בת 20 במותה,
נפלה בעת מילוי תפקידה. איילת: הילה, אל תכעסי עלי. אני יודעת
שאת בטח מתעבת אותי שאני לא פה במקומך, שוכבת בקבר כמו שהיה
צריך להיות. את בטח רוצה בחייך בחזרה, רוצה להמשיך לחיות,
להקים משפחה. אל תכעסי עלי. בבקשה. אני רואה את הצער והכאב
בעיני אמך, ואני מבקשת ממנה סליחה. סליחה על כך שלקחתי ממנה את
הבת, סליחה על כך שהיא לא תחזור, סליחה על כך שהיא לא הייתה
צריכה להיות במצב כזה. אני צריכה להיות שם במקומך, אני! (פורצת
בבכי). את הצלת את חיי, הקרבת אותם למעני. בחיים לא אשכח זאת.
אני אוהבת אותך הילה, אף פעם לא אשכח אותך. החיים הם לא אותם
חיים בלעדיך. הם לא היו צריכים להיות בלעדיך. (בוכה) (מוציאה
דף ועט, כותבת את המילים:

      "טפטוף של טל,
       טיפה בים,  
       גורל אחד עצוב.
       ראשי מוטל,
       בורא עולם,
       למד אותי לעוף.

       הנה בא האור שלנו כבר כאן,
       נפרדים עכשיו,
       לפעמים, מושכים לנצח בזנב...

       טפטוף של טל,
       סיום מושלם,
       חצי גורל כתוב,
       ראשי מוטל,
       הכל מוכן,
       הסוף שלי סגור... "


(איילת מסתכלת על הדף לרגע, לוקחת את הדף ומכניסה אותו בין
העציצים שעל הקבר. נעם (בעלה של איילת) מגיע, מניח יד על כתפה
של הילה. היא קמה, מוחה את דמעותיה בידיה, לוקחת את הילה הקטנה
ולוחשת: תודה לך. על חיי. מניחה את משקפי השמש על עיניה
ומתרחקת מהמקום.)

                              - סוף -