ברוכים הבאים לאוטובוס הבלהות שלי. במהירות עצומה הוא מפלח
ערים, מבתק אותן לחלקים שווים. בלילות חשוכים הוא נוסע ולצידי
הכביש נותרות ערימות- ערימות של אשפה, חתולים וזוהמה אנושית.
באוטובוס הבלהות שלי יש לא מעט אנשים. את כולם אני מכירה היטב.
היכרות שטחית אמנם, אבל אחרי הכל, כולנו נפגשים כבר שנים, לילה
אחרי לילה.
הנה, עכשיו למשל עלתה המקועקעת. היא יפהפיה. היא מבהיקה כמו
פצצה מתקתקת, והעור שלה מכוסה צורות משונות שלא מפסיקות לנוע.
היא מתיישבת, כמו תמיד, מאחורי הזכוכית, ליד הדלת. במשך כל
הנסיעה היא תנעץ עיניים בוערות בהשתקפות שלה- עצמה, והצורות על
גופה יציגו מחזות של מין, אלימות וכוח.
שלושה ספסלים מאחוריה, בספסל הלפני- אחרון, מצד ימין ליד החלון
יושבת הילדה השקופה. היא עירומה ומפוחדת, מביטה החוצה כדי לא
להיתקל בעיניים של היושבים באוטובוס. הלב הקטן שלה פועם במרץ
ונראה לעיני כל דרך העור הדק והאוורירי שעוטה את גופה. הריאות
שלה רקובות משנים של עישון וזיהום, והריקבון נראה למרחק. אני
כמעט יכולה לשמוע את המוח שלה צועק "תפסיקו!", ולאחר מכן פורץ
בבכי.
וכמו תמיד, בספסל המקביל לזה של השקופה, נמצא הגמד. הוא נועץ
במערומי השקופה עיניים רעבתניות, מתעלם מהזוועה המגולמת
בצלעותיה השבריריות, בכליות הנאצלות ובלבלב המסגיל. הגמד הוא
גם גיבן וגם מכוער. כל חזותו מעוררת פלצות, אך מצד שני, אחרי
שכל נוסעי האוטובוס הבלהות יעלמו מן העולם, הוא ימצא את דרכו
מחוץ למחילות העפר ויתחיל מחדש.
וכרגיל, באמצע המסלול, עולה הכוסית. אותה אני ממש שונאת. היא
לבושה בגדים הדוקים והמחשוף שלה גדול מספיק כדי להכיל את כל
העולם. היא מעפעפת אל הנהג בריסים מצובעים בכבדות. לחבר שלי
היתה תיאוריה שאומרת שכוסיות שנשארות לדבר עם הנהג נוסעות
בחינם באוטובוס. זה היה יכול להיות מדויק לחלוטין במקרה הזה,
אלא שבאוטובוס הבלהות שלי לא היה ולא יהיה נהג.
ועכשיו עולה הפילוסוף. הוא הולך בצעדים קטנים ומגושמים אל אמצע
האוטובוס ונשען על מעקה האקורדיון. הוא מוציא ספר ומשתדל לעמוד
יציב גם כשהאוטובוס פונה ומסתובב. מדי פעם הוא שולח מבט מהורהר
אל עבר המקועקעת, שלא מחזירה לא מבט, או לוטש עיניים תאוותניות
בשקופה, שנועצת בו מבט מבוהל ומיד מחזירה אותו אל החלון. לאחר
מכן עוטה הפילוסוף לבוש השחורים הבעה מהורהרת, ושוקע שוב בספר.
אני מנסה להבין מהו. סארטר, כמובן.
אל האוטובוס עולה עכשיו עיתונאי הרכילות. הוא צעיר ונאה, ולבוש
בגדים אופנתיים עד גיחוך. הוא מזמזם להיט מצעדים עדכני, ורושם
רשימות בפנקס זרחני, כשהוא ממלמל לעצמו משפטים כמו "המקועקעת
עדיין אנטיפאתית, אי אפשר להשיג את היחצ"ן". מדי פעם הוא מביט
בדלת הכניסה, בתקווה שקרבן חדש יעלה על האוטובוס, אבל הוא
יודע, ואני יודעת, ואפילו הגמד שיושב ונוהם לעצמו יודע, שהוא
הנוסע האחרון שיעלה על אוטובוס הבלהות שלי.
ואני יושבת בספסל האחרון מצד שמאל, במושב עם המדף, ולא מבינה
שום דבר. כל לילה אני נוסעת באוטובוס הזה מהתחנה הראשונה לתחנה
האחרונה, מחפשת אי של שפיות להשען עליו, ולא מוצאת.
אני יודעת שאפשר להגיד שהכל בראש שלי ושזו סוג של מציאות
שיצרתי לעצמי, אבל כשאני יורדת מהקו בתחנה האחרונה, ערימות של
אבק ובובות סמרטוטים על המדרכה, אני נושאת איתי את כל שוכני קו
הבלהות שלי, כשאני שורקת לעצמי מנגינות עצובות כל הדרך הביתה.