יש השפה הזו, עברית,
דלה כל כך, ומי אני, זר מוחלט,
להעיד עליה כך או אחרת.
לעתים אי אפשר למצוא ולו מילה אחת
הקרובה פחות או יותר למחשבה בראש.
לפעמים יש יותר מדי מלים כאלה,
אבל בשפות אחרות,
שלא מתירות תרגום.

כל כך הרבה תנועות בעברית,
כאילו היא ממהרת לומר את שיש לה לומר,
ממהרת לסוף המשפט
כדי לא להחזיק את הקורא במתח.
כאילו שואפת לפשטות,
לקלילות,
היא אינה מאפשרת רצינות גוטית,
נהרות של תנועות בין רכסי עיצורים,
שדות משתרעים של מלים,
נופים הרחק ככל שהעין רואה, של משפטים,
מגדלי בבל של פסקאות
וארמונות ענקיים של עמודים.

לא מרגישים שהיא ייחודית,
אין בה שלוש מאות מלים שונות
לתאר בדיוק אותו הדבר.
אין בה שמונה עשר מינים,
מאתיים ועשרה גופים,
מאה ותשעה עשר זמנים,
שש עשרה צורות ציווי
או תשע מאות הטיות שמניות.
אין בה יותר יוצאי דופן מכללים,
אין בה שגיאות כתיב שהשתרשו
או מלים שרכשו משמעות
הפוכה למשמעות המקורית.
אולי יש בה, אני לא משתמש בהן.

למרות זאת, כשאני מדבר בעברית,
כותב בעברית, חושב בעברית,
אני יודע שאני
חי, בעברית,
ואמות, בעברית.