"יום חמישי..." היא חשבה לעצמה והרגישה את ליבה מחייך
בחמימות.
בעוד חברתה הטובה המשיכה לפרט במהירות את תוכניותיה לאותו ערב
היא לא יכלה שלא לשקוע במחשבות המתוקות. ליבה נמלא בתשוקה
פתאומית, מוחה אפף זיכרונות שהביאו לגעגועים.
היא כבר ראתה בעיני רוחה את השעון הגדול של התחנה, את רציף
הלבנים המוכר, את הרכבת...

- "נו אז מה את אומרת?" הקול הקיץ אותה מן החלום.
-"מצטערת, אבל אני לא יכולה. אמרתי לך, אני פוגשת את --"
המילה הבאה נעצרה על קצה לשונה בראותה את המבט המשונה שהשתרע
על פני חברתה והפך במהירות לפרץ צחוק בלתי נשלט.
- "אלוהים, זה עוד לא נגמר?! אני פשוט לא מסוגלת להבין אותך!"
היא עמדה שם נבוכה, מחפשת מילים להסביר את עצמה, להתנצל.
- "אני לא מאמינה! כולם כבר היו בטוחים שהתפכחת סוף סוף..."

כולם.

המילה פתחה את מנהרות הזמן...
כן, כולם דיברו. איכשהו פתאום היה לכולם מה להגיד. כולם הפכו
פתאום ליודעי דבר, יועצים מוסמכים, שופטים...
בכל פעם מחדש היא הרגישה כמו על דוכן הנאשמים. היא עצמה, לבדה,
באולם הגדול והמואר, עומדת מולם.
והיא, מותקפת, מואשמת, מתבקשת להוכיח את חפותה, כשלמעשה הם כבר
שפטו אותה. הם כבר קטלו את מעשיה. רק עמדו וחיכו לביצוע גזר
הדין אותו סירבה לקבל.
והיא ניסתה להילחם, באמת שהיא ניסתה.
הם סרבו להקשיב. סרבו לנסות להבין.
בכל פעם הם לקחו אותה בכוח אל אותו האולם. השאירו אותה לבדה
במערכה, מותקפת בשאלות מכל עבר, נאלצת להגן על עצמה, להגן
עליו, לספק תשובות...
תשובות שהיא לא ידעה.
תשובות שהיא נאלצה לברר.

היא לא סיפקה להם את התשובות והם תקפו אותה במילים, בהוכחות.
כפו עליה את דבריהם.
ואיך שהיה להם מה להגיד...
כמו מבצע מתוכנן בפרטי פרטים. כולם יחד, נגדה. נגדו.
אחד אחרי השני הם עלו להעיד על הדוכן, סיפרו את סיפורם, הביאו
את הוכחתם, אפפו אותם בדימויים שחורים, אפלים, רשעים.
ועם כל אחד, עם כל מילה, היא הרגישה את הדקירה עמוק יותר
ויותר. הם דקרו אותה מפנים, רמסו את ליבה. בכל פעם הכההו את
הסכין עוד ועוד. הם תכננו את הדקירה, בזדון, בפרטי פרטים...
ולא הפסיקו גם כשזעקה מכאב.
כן, הדקירות כאבו, אך יותר מהדקירות כאבה הידיעה.
הידיעה שהם צריכים להיות בצד שלה, להגן, לתמוך.
הידיעה שיש צדק בדבריהם... שאולי זו ההגנה...
והרגשה זו פלשה לתוכה ככל שלא היו לה תשובות לספק.

"כן!"
היו ימים שהיא רצתה לצעוק כל כך חזק שישמעו אותה ברחבי האולם
השומם, אך הצעקה הדהדה בין דפנות ליבה בלבד.
עם הזמן לא הייתה לה ברירה אלא להסכים, להשלים, לקבל.
היא רצתה, כל כך רצתה, אך היא לא הצליחה להגן עליהם. היא כשלה
בכל פעם מחדש.
הם היו אלה שהכשילו אותה. הם לא נתנו לה הזדמנות.
דבריהם החלישו אותה, טענותיהם הכניעו אותה, דבריהם הצטלבו
בדבריה והפכו לאחד מיום ליום.
היא לא יכלה להילחם.
הם היו רבים. כה רבים שמרוב צעקותיהם היא לא שמעה את ליבה.
ליבה שלחש לה את התשובות.
הם אטמו את מוחה, שהזכיר לה את שלל הזיכרונות. זיכרונות יקרים
מפז. הזיכרונות שהם לא היו מודעים אליהם. היא ניסתה לשתף אותם
באוצרותיה, אך הם סרבו. הם גרמו לה להכחיש, לתהות בעצם קיומם.

קולותיהם פלשו אליה, הדהדו בתוכה, עוררו את תהיותיה, לא נתנו
לא מנוח.



היא הייתה לבד. ולבד היא הייתה צריכה למצוא את התשובה שהם דרשו
כל כך. את התשובה שהיא החלה
לדרוש מעצמה. הם סחפו אותה, והיא אכן נסחפה. נסחפה למערבולת
הטענות.
אלה, שהושמעו מכל עבר, התחזקו מיום ליום, והן היו חזקות כל כך,
אמיתיות כל כך...
כל כך אמיתיות שאף היא החלה ליטול חלק  בהן. היא עצמה צעדה
לתוך הסחרור.

שם, במערבולת, הסתחררה השאלה. רק שאלה אחת הם ביקשו, אחת
ויחידה.
"למה?" הם דרשו לדעת.
"למה?" היא ניסתה לענות.
וכשלא הצליחה, שקעה בבהלה, בתהייה. ניסתה להבין את מעשיה,
ניסתה להסבירם לעצמה, להם.
והיה הסבר.
הייתה תשובה. אי שם במעמקי ליבה. הוא צעק לה אותה, אך היא לא
שמעה.
הם לא נתנו לה לשמוע. כל אחד בתורו תרם אבן לחומה שחצצה
ביניהם. וככל שהחומה גדלה, היא כבר שכחה מקיומה, פסקה להאמין
בתשובה, הקשיבה לדבריהם. כמעט והאמינה בצדקתם.
היא כמעט נכנעה לגזר הדין.
כמעט.
הוא לא נתן לה.


באותו יום חמישי, מסוחררת מכל התהיות, מלאת שאלות וזיכרונות,
היא עמדה בתחנה. הקולות הדהדו בראשה.
היא הביטה בשעון ועם כל שניה שעברה נוספה שאלה נוספת להטריד את
מוחה. אבן נוספת לחומה.
התהייה מלאה אותה, לחצה עליה, חנקה אותה, לא נתנה לה לנשום.
והקולות צעקו, צרחו ממש, כאילו ניסו להעיר אותה מהחלום שהייתה
שקועה בו.
והם כמעט הצליחו.
רק כמעט.

הרכבת נעצרה. והוא ירד ממנה.
והיא לא יכלה להסיר את עיניה ממנו. לא יכלה שלא לשקוע
באוקיינוס שבעיניו. וברגע שהיא הגישה שוב את מגעו, הריחה שוב
את ריחה, טעמה את שפתיו בנשיקה המתוקה -  
הקולות בראשה נדמו. הסחרור נפסק. החומה נשברה.

היא ידעה את התשובה.