לאדם אינטליגנטי כמוני קצת קשה לכתוב, אפילו על האינטליגנציה
שלו. זה פשוט קשור לעובדה שהמחשבות מתרוצצות הרבה יותר מהר מן
הכתיבה, והן מסודרות מספיק כך שהבאתן אל הכתב לא מוסיפה להן
יתר בהירות. גם התקווה לשנות משהו בדעתם של אנשים אחרים דועכת
ככל שהמקוריות של היצירה מוטלת בספק, ככל שעולים רעיונות על
הסכלות האנושית, וככל שמתפוגגת התמימות הראשונית שמאחורי
המחשבה על כך שמטרתם של הקוראים היא להבין וללמוד. לא לחינם
המחשבה האנושית תמיד עמדה בפאתי הבמה, מוסתרת על ידי תפאורה
עשירה ומעוטרת, כשבמרכז אותה במה ניצבות האלימות והאדישות,
מרקדות זו לצד זו לכל אורך ההיסטוריה המשותפת לנו.

אבל הקדמה זו מיותרת לשם הנקודה. הניסיון להיות פואטי אובד מהר
בתוך בליל המחשבות חסרות העקביות שאני מבקש להביע. הנקודה היא
שהאינטליגנציה היא עול, אולם לא במובן המקורי אליו התכוון,
למשל, מחבר ספר קהלת. האינטליגנציה אינה עול במובן זה שהאדם
עשוי לגלות על העולם רק דברים שליליים שייעציבו את רוחו. העול
הוא בכורח, שלעולם אינו פוסק, לשחק הצגה שאורכה כאורך החיים,
בלא אף הפסקה, מנוחה או אפילו פאוזה אחת קטנה. האדם
האינטליגנטי מבין טוב יותר מכולם את ערכם של החיים, ובאופן
אירוני, דיאלקטי, אופייני כל כך - אינו מסוגל להעריך אותם
דווקא בגלל זה. ההבנה של האדם האינטליגנטי שואפת לאינסוף,
ודווקא לכן הוא אינו יכול להיות מובן על ידי אחרים. טרגדיה זו
אף היא אינה מקורית, ואין בכוונתי למחזר כאן את סוגיית מקומו
של האדם החושב בין האנשים הפועלים.

עולה בי גיחוך למראה חבריי. כולם, לא אחדים מתוכם. אני לא יכול
להביע בפניהם את הביקורת שלי, אני לא יכול ללעוג להצגות
והמשחקים שלהם, אני לא יכול להראות שאני מפצח את המניפולציות
הקטנות עליהן מתבססת ההתנהגות של כל אחד מהם. אני לא יכול
להתנשא בפניהם ישירות, אני לא יכול לרמוז להם על כך. אני לא
יכול לקבל מחמאות, אני נדרש לצניעות מופרזת, אני נאלץ לחשב
עשרות צעדים קדימה כל פעולה שולית, שהיא מובנת מאליה עבורם,
דווקא כיוון שאני יודע שמה שטבעי עבורי יתפרש לא נכון על ידי
אחרים. אני לא יכול לקטוע את משפטיהם באמצע, גם אם הבנתי את
הנקודה שהם מנסים להביע באריכות ובעילגות. אני לא יכול לשפוט
דברים בפניהם כפי שאני שופט בפני עצמי, כיוון שאין להם הכלים
הנכונים בכדי להעריך את נקודת מבטי, ממעופי. אני לא יכול -
אסור לי. אסור לי לנפץ את אשליותיהם, אסור לי להניע אותם
מאשליה ישנה לאשליה חדשה, מסוכנת אף יותר, אסור לי להרים, זו
אחר זו, באיזמל המחשבה החדה שלי, את השכבות הגסות של תודעתם.

אבל לא מעסיקה אותי השאלה האם יש לי זכות מוסרית לכך. עקב
חכמתי, אני מסוגל להסתיר דברים כאלה מעיני כל, לרבות צו
מצפוני, שאינו אלא השתקפות לא מוצלחת ומעובדת של צו מצפונו של
הקולקטיב. השאלה היחידה שמעסיקה אותי היא השלכות פעולותיי -
ורק בגלל זה אני נמנע מרבות מהן, דווקא היות שאני יודע כמה
גבוה עלולים לצמוח גידולי הפרא הנזרעים כבדרך אגב. אפשר לומר
שעל ידי כך אני מפספס חלונות הזדמנות רבים, פוסח עליהם, עומד
למולם ומסרב להם בעודם מושיטים אליי את ידיהם. אך אפשר גם לומר
שבזהירותי זו אני מגן גם על אחרים, וידיעה זו מסבה לי אותה
הנאה אלטרואיסטית שרק האנשים האגוצנטריים ביותר מסוגלים
להתוודע לה.

הקוראים ייאלצו לסלוח לי על כך שהאצלתי על עצמי גם את סמכויות
העריכה. אני לא טורח לחבר בין הרעיונות ולא טורח לעטר את דבריי
בקישוטי לשון שונים. השאיפה לפשטות צריכה להיות הססמא החרוטה
על נס דגלם של כל האנשים. אלא שרובם מסגלים לעצמם דווקא את
הסיבוך, את המורכבות, ומתגאים בו כל כך. הם לא מסוגלים ללמוד
שההסבר הפשוט ביותר הוא גם הנכון ביותר, והוא גם הקל ביותר
להבנה. באופן אבסורדי האדם שמסוגל להבין את המורכבות תר אחרי
הפשטות, ואילו אלה שהפשטות נוצרה עבורם מדלגים עליה ביוהרה.

אפילו את הרגשות מצליחים האנשים לסבך. והרי טבע הרגשות שאינם
או שישנם. כאשר הרגש קיים, יכול האדם לנסות להגבירו או
להחלישו, ובהתאם לטבע הרגש יקל או יקשה עמו לעשות כן. אם הרגש
חיובי, בדרך כלל נקל להגבירו אך קשה להחלישו, ולהפך. כאשר הרגש
אינו קיים, יכול האדם לנסות ליצור אותו יש מאין, אולם זה קשה
עוד יותר. בכל התהליכים הנ"ל נכנסת האוטו-סוגסטיה ותופסת מקום
רם מעלה, ולפיכך הכל פשוט וחסר סיבוך כלל. שהרי אין זה מעניין
את האדם בחיי היום-יום מדוע הוא קיים, לכל הפחות אין לו צורך
קיומי במחשבה זו; לעומת זאת, יש לו הצורך הקיומי במחשבה כיצד
לקיים עצמו. באופן דומה, אפסית התועלת מהעיסוק במקור הרגשות,
ובמקומה ראוי לעסוק באופן קיומם או אי-קיומם. אלא שרוב האנשים
בוחרים לשאול "מדוע?" ולהיכנס לסבכים של סיכון נפשי, המנידים
אותם בין התקווה לייאוש, כאשר כל שנדרש מהם הוא לקבל את
המציאות כפי שהיא ולוותר על הבנת הסיבה לקיומה - במיוחד כאשר
מנת משכלם אינם תואמת את האתגר שנוטלים.

הדבר נכון עוד יותר כיוון שלעתים קרובות מאוד העיסוק ברגשות
הופך לבכי על חלב שנשפך. כך לדוגמא, השאלה "למה לא?" מעסיקה את
דעת הכסילים בדרך כלל, למרות שלמעשה המקום לשאול שאלה זו הוא
כמו המקום לשאול "למה כן?" - ולנסות לתאר את הרגשות הרלוונטיים
באופן שיהיה נהיר כמו התשובה שמבקשים לשמוע על השאלה המקורית.
הגם שחקר הנושא עשוי להיות מרתק, אין בו אלא גזל מיותר של זמן
יקר, בגלל מה שנאמר לעיל.

החולשה הגדולה ביותר של האינטלקטואל היא שהוא אינו מסוגל לפעול
על פי התוכניות הגרנדיוזיות העולות בדעתו. הוא אינו יכול לשנות
את האנשים כך שיפעלו על פי ראות עיניו. הוא אינו יכול לדרוש
מהאנשים שיפעלו אפילו כמו שהוא פועל, שיבינו אותו, שיקחו ממנו
דוגמא. אינני יודע אם יכולתי לשמש דוגמא, אבל הייתי רוצה בכך.
עליי לספק מזון ליצר ההנהגה, שבאופן מסורתי מת עקב חסך
התפתחותי בנפשם של האינטלקטואלים ומתפתח בפראיות בנפש
הדיקטטורים. אולם האנשים סביבי אינם נענים לדרישתי זו. וכאשר
נענים, אינני יכול להיפטר מן המחשבה שעושים זאת מתוך
קונספירציה נגדי. אלא שאפילו בכורחם אינם מסוגלים לחשוב על דבר
כזה.

מאידך, קיים לאינטלקט גם חיסרון נוסף בתחום זה. אין לו במי
להיתפס כאשר הוא מרגיש העליון ביותר, ואם אין לו מופת לחיקוי
הרי הוא נדון, במידה מסוימת, לעמידה במקום. להרגשה זו נלווית
התחושה שהמקום שבו האדם נמצא הוא האידיאלי או לכל הפחות מספק
אותו ביותר, שעה שאנשים אחרים, שהיכולות שלהם לקויות באופן
משמעותי לעומת שלו, מעדיפים לחפש לעצמם שיפור ולשקוע בפנטזיות
מגוונות על הנושא, המשכנעות אותם בכך שביכולתם להשיג מצב טוב
יותר מזה שהם שרויים בו.

אני לא יכול להפסיק לבקר אפילו את היצירה שלי, את המחשבה שלי.
כל העת היא נראית לי לא מקורית, ואפילו בכל פעם שאני פוסל משהו
אני דורש מעצמי לבדוק האם ניתן לפסול את פסילתי, לא כיוון
שאינה נכונה לוגית, אלא כיוון שהיא יומרנית, אינה מקורית או
אינה מובנת. אובססיה זו היא האובססיה לשלמות, אבל בצורתה
הפשוטה היא יכולה להופיע גם אצל הכסיל. אצל החכם היא משולבת
באותה עצבות שיודעת שלעולם לא ניתן להגיע לשלמות, יותר מכך -
שאין אפילו טעם בחתירה לשלמות, והחיים לפיכך נותרים לא רק חסרי
משמעות, לא רק חסרי ייעוד או מטרה, לא רק חסרי תקווה - אלא גם
מחוסרי אותה הנאה שרידית שרוב בני האדם מסוגלים לחוש על אף כל
מצוקותיהם הקיומיות.

להשגים אין כל ערך כשהאדם לא מרגיש שהוא מתעלה על עצמו, שהוא
משיג יותר מכפי שחשב שהוא יכול להשיג, שהוא מציב לעצמו רף חדש
של יכולת ומדלג עליו בזריזות וביעילות. אני מרגיש ששבעתי
מהחיים כיוון שאין השג שאני אוכל להתפאר בו. רבים האתגרים שאני
יכול להציב בפני עצמי, ישנם רבים ביותר שלא אוכל להשיג לעולם,
אולם כל הדברים שנמצאים בגבולות הרצון והתודעה שלי אינם
מאתגרים בכלל, ואין לקרוא מכך שהשגתי כל מה שרציתי, אלא
שהרצונות שלי נראים לי בני השגה יתר על המידה. ברגעים של
הרהורים כאלה לפעמים נדמה שהחיים נועדו אך ורק לשם המחשבות
העגומות הללו עליהם.