לולא הדם אפשר היה לחשוב שהיא חיה.
חצי חיוך על שפתיה ועיניה החצי פקוחות, בוהות באיזשהי נקודה לא
ברורה, אולי בי.
נראה לי שהיא תיכננה את זה הרבה זמן כי זה נראה ממש כמו סצינה
מסרט, היא שכבה בבגדיה בתוך האמבטיה הריקה (תמיד היא אמרה שאת
האמבטיה הכי קל לנקות..), שרווליה מופשלים עד המרפקים והסכין,
שהייתה מוחבאת כבר חודשיים מתחת לכרית נשמטה לתוך שלולית קטנה
של דם שאליה טיפה אחר טיפה דלף דמה החוצה.
היא לבשה את השימלה הלבנה שקנתה באיזה כפר בדואי ואחרי זה
אמרה לי (איזו אירוניה) "עם השמלה הזו אני רוצה להיקבר",
ועכשיו כתמים רחבים של דם מילאו את השימלה ובכלל יהודים נקברים
ערומים.
היא נראתה כל כך חיה, כאילו היא באחת הדבקות שלה או באחד
הרגעים האלה שבהם איבדה ריכוז ומציאות לכמה דקות.
מצד שני  היא נראתה ממש מתה. פשוט מתה. אף פעם לא ראיתי מישהו
מת אבל היא נראתה מתה, כאילו מישהו פשוט לחץ על ה- OFF והיא
פשוט נעצרה איפה שהיא הייתה. אותה מילה עדיין עומדת על שפתיה,
אותה מחשבה מרחפת בראשה ואתו ניצוץ שובב בעיניה.
כפות ידיה הקטנות, הבהירות תמיד, היו ספוגות בדמן עצמן,
והציפורניים עם הלק השחור המקולף טיפטפו דם. לשניה קלטתי שהיא
באמת מתה, ואני עומדת מולה, מתסכלת על הגופה שלה. נבהלתי אבל
המבט שלה נראה כל כך רגוע.. ניגשתי אליה, וליטפתי את פניה, כמו
תמיד היא לא הגיבה, נתנה לי לעשות מה שרציתי אבל הפנים שלה היו
כל כך קרות הפעם, כל כך קרות....
קמתי וניגבתי את הדם במכנסיים, יצאתי וסגרתי את הדלת אחריי,
כשהייתי באמצע הרחוב, בדרך הביתה הרמתי את הפלאפון והתקשרתי
לאמא שלה "זה סוף סוף קרה" אמרתי וניתקתי, זה לא היה בלתי
צפוי, רק קצת קשה, חשבתי והמשכתי ללכת ובאותה שניה ייחלתי לשכב
לידה באותה אמבטיה גדולה וריקה כי כמה שהיא שיחקה אותה אמיצה,
היא תמיד תמיד הייתה כל כך בודדה.
לא אכפת לי למות ולא אכפת לי להיות בגהנום או בגן עדן, כל עוד
אני אהיה איתה והיא לא תהיה לבד. בתוך כל המחשבות האלה נזכרתי
בחצי חיוך ובעיניים הבוהות ובעור הקר ובידיים האדומות והבנתי
שכבר הרבה הרבה לפני זה היא לא הייתה שלי אז בטח לא עכשיו,
חשבתי, והמשכתי ללכת.