הוא ירוק מבחוץ ואדום וגרעיני מבפנים. הוא עגול וכבד, בעל
קליפה קשה שחוסמת את כל הרע שתוקף מבחוץ. בפנים הרוב מים,
גרעינים לבנבנים שחיים בבועה, לא יודעים מה קורה בחוץ.
מנותקים.
זהו סיפורם של גרעיני האבטיח שהחליט שלא מתאים לו יותר, חם לו
וקר לו ורטוב ויבש לו ועגול לו מידי. אז הוא ברח.
אמר שלום-ולא-להתראות לחברים מהערמה הענקית של בני מינו שהיתה
מונחת לה שם, ליד הירקנייה של שלמה, והחל להתגלגל למטה. הנפילה
כאבה קצת, אבל הוא לא נסדק. הוא חזק. יש לו עור של פיל.
מתגלגל ברחובות, קליפתו משתפשפת ומבהירה אט אט, האבטיח התבונן
בחיים. כל הטוב והיפה שבעולם, ילדים צוחקים, משחקים בפארק,
מתיישבים על שמיכת פיקניק עם משפחתם... פותחים קופסא שקופה עם
משהו אדום וירוק שמבצבץ מתוכה. רוצחים.

"אמא תראי, יש שם אבטיח"
"אל תגע בו, יונתן מאמי, ולי זה חפץ חשוד". חפץ חשוד? חפץ
חשוד?! בצורת אבטיח?!?!
בימים אלו כבר אי אפשר לדעת, חשב האבטיח לעצמו, בעודו מגונן על
הגרעינים הלבנבנים הצפים להם בנחת במים אדומים בעזרת קליפתו
הקשה.
"אבל אמא, אמא," צרח הילדון הקטן, "אבא גומר את כל האבטיח ולא
ישאר לי..."
האב, שנראה קצת מרוגז, מה הוא בסך הכל רצה? קצת שקט בבוקר יום
שישי, לשבת בפארק ולהנות מהשמש, התקדם לכיוון האבטיח שלנו.
האבטיח, שמרוב פחד קפא במקום, החוויר. גוון קליפתו הפך
מירוק-בהיר לירוק-בהיר-מאוד, מימיו הפסיקו לנוע. בצעדים כבדים
ורועמים, התקרב האב אל האבטיח המשותק ולקח אותו אל השמיכה.
ברקע נצנץ חודו של הסכין הגדול, האימתני.
בדמיונו של האבטיח נראו תמונות מהסרט "פסיכו" של היצ'קוק.
חריקות מסצינת המקלחת נשמעו באוזניו, רועד למוות.

שפריץ. טיפות מהמיץ האדום מתעופפות באוויר, הקליפה הקשה נבקעה.
הגרעינים, שפעם היו תמימים, מביטים בעולם, והעולם מביט בהם
בחזרה.