"את בטוחה שזה מה שאת רוצה?" שאלתי את אנה, החברה הכי טובה שלי
מאז גיל שלוש. אנה הסתכלה עליי באותם עיניים גדולות ירוקות
שלה, ושתינו שתקנו מספר שניות. פתאום היא פרצה בצחוק. לא ידעתי
למה היא צוחקת, אבל לאנה יש צחוק כל כך מדבק, אז התחלתי לצחוק
בעצמי. דקה אחר כך עוד היינו על הרצפה. ואז היא הרצינה בבת
אחת. "אני בטוחה." אמרה בשקט.
"אבל מה אני אעשה בלעדייך?" שאלתי. היא חייכה. "את כבר
תסתדרי." רציתי להגיד לה שאני לא אסתדר, שאני לא רוצה להסתדר-
שאני לא יכולה לחיות בלעדיה. רציתי לחסום את הדלת ולא לתת לה
לצאת. אבל לא עשיתי את זה. רק שאלתי "מתי?" ואנה אמרה: "היום.
בערב, אני חושבת. למות אחר הצהרים זה כל כך לא דרמטי..." ושוב
החיוך הזה. אנה החליטה למות. היא רוצה להתאבד, ושום דבר שאני
אגיד או אעשה לא יעצור אותה. כשאנה מחליטה משהו, אין דרך חזרה.
"איך..." גמגמתי. "איך את מתכוונת..."
-"אני לא בטוחה. לא אתלה את עצמי- אני מרחמת על אמא שלי, לבוא
ולמצוא את הבת שלך תלויה ככה זאת טראומה לכל החיים... אני
חושבת שאני אלך על כדורים. הרבה כדורים." זה היה כל כך מוזר,
לשמוע מישהו מדבר בכזו קלילות על המוות שלו. אני חושבת שלא
עיכלתי עדיין שאנה לא תהיה יותר אחרי היום בערב. "ואת לא
פוחדת?" שאלתי אותה. "לא. לא כל כך. אני לא חושבת שזה יכאב...
סוף סוף אני הולכת לגלות אם יש חיים אחרי המוות." אף אחד לא
היה מסוגל להבין למה אנה רוצה למות. היא נראתה כאחת שיש לה
הכל- יפה, חכמה, מוכשרת בכל כך הרבה תחומים. כולם אהבו אותה.
אני הערצתי אותה. לפני כמה ימים, כשהיא ספרה לי שהיא מתכננת
למות, השאלה הראשונה ששאלתי אותה (אחרי שהבנתי שהיא לא צוחקת
והתגברתי על ההלם) היתה "למה?". אנה הסבירה לי שהיא מרגישה
שאין לחיים שלה תכלית. אין לה שום מטרה, היא לא מאוהבת באף
אחד, אין לה שאיפות, אין לה חלומות. "את מבינה, שירה, אני
מרגישה שהחיים שלי חסרי משמעות." היא אמרה לי. 'יש להם
משמעות', רציתי להגיד, 'בזכותך אני קיימת'. אבל לא אמרתי כלום.
ועכשיו היא שוב יושבת פה, בחדר שלי, ובוהה בחלל. ואני מסתכלת
עליה, מנסה לתפוש את דמותה, לחרוט אותה בזיכרוני- אולי זו
ההזדמנות האחרונה שלי. ואז היא קמה, ולפני שעזבה אותי לתמיד,
אמרה: "אני לא נפרדת ממך, שירה. אני לא טובה בפרידות. חוץ מזה,
אולי עוד נפגש מתישהו..." היא קרצה, חייכה אליי בפעם האחרונה,
ואני נשארתי לשבת, עוקבת אחריה במבטי. שמעתי אותה אומרת לאמא
שלי "להתראות חנה, תודה רבה". חשבתי שזה קצת אבסורדי שהיא
משתמשת בביטוי 'להתראות' אף על פי שהיא יודעת שהן לא יתראו
יותר. חשבתי על החיוך שלה.

לא בכיתי.