זה להירקב בתוך הקליפה שלך ולא להצליח לבקוע לעולם.
ככה זה לחיות, להנות מאשליות מתוקות של חופש ואושר דק כקליפתך
ואז להתעורר למציאות של דמעות וכאב בלתי פוסק.
ואני לא רוצה לכתוב שירים שמחים שמדברים על בנות מושלמות
ופרפרים וארנבונים לבנים. אני אכתוב על איך ששחור לי מבפנים
ולא אכפת לי אם זה מדכא אתכם או לא, ואני אבכה כמה שבא לי
ואפילו לא אסביר למה אני בוכה סתם כי ככה אני רוצה וזה ההחלטה
שלי ולא שלכם.
ככה זה לחיות, להאבק שישמעו אותי שלא מפסיקה לדבר מבפנים.
הבעיה היא שאף אחד לא מקשיב אז הקולות רק מתגברים וצועקים- זה
לא עוזר לי הרבה, לא נורא, התרגלתי.