סילקתי אותך מחדרי,
למרות שלא היית סתם אורח.
תרקתי את הדלת,
וסובבתי את המפתח.
הדלקתי נר של חופש
ביד עדינה ולב קשוח,
ושיכורה מהריח, לא ידעתי,
שהחלון נותר פתוח.
פרץ רוח קר של בדידות,
חודר, ופולש, ונחוש,
אז נפל נר החופש שלי,
והדליק להבה של יאוש.
ואני לבדי בברדק ובקור,
מול אש היאוש המתפשטת,
תוהה אם אצליח לסגור החלון,
בעזרת ידי המושטת.
אך לא. גבוהה ממני היה החלון,
מצויד בשריון ברזל נכסף.
ופתחתי חדרי לבסוף,
אולי הנך מחכה עוד על הסף?
פרצתי כילדה מבולבלת,
שאיבדה את יד אימה,
אך איש לא היה שם בדלת,
ולא ענית כשקראתי שמך.
מי יאיר את חדרי מחדש?
מי ייבש את הדמעות מהכר?
מי ירחיק אותי מכוויות?
מי יחבק כשקר?
מאז למישויע מחכה בתמידות,
אל האופק לא אפסיק להסתכל.
ותוהה ושואת עוד אני,
מי פתח את החלון, לאזעזל??? |