מגיעים לרחבת המטוסים: אלפי -אוטובוסים של אגד , תריסים סגורים
. אני אחד ממלווי-העצירים :מחבלים רוצחים . אני מצוייד באלה
וגז מדמיע , העצירים מקופלים מתחת למושבים . תחושה מוזרה מלווה
אותי , סוף של מחבל רוצח להשתחרר ולצאת לחופשי , ואולי
לחיות חיים חדשים בחו"ל . קשה לי אם אותה תחושה , אך אני חושב
כל הזמן על אותם השבויים ישראליים שיחזרו לביתם , ויחזרו
לחייהם הפרטיים , רק כך אני מסוגל לבצע את המשימה הבלתי אפשרית
הזו . זרקורים ענקים מאירים את רחבת המטוסים .
האוטובוסים מסתובבים אחד אחרי השני . אוטובוס אחד עוצר מול כבש
המטוס ויורדים ממנו מחבלים . יוצאים המחבלים מפתח האוטובוס
כמנצחים מנפנפים לשלום לעיתונאים ,מבצעים תנועות מגונות
לעברינו , מבצעים תנועות V . תחושה של גועל ממלא אותי . חבל
שלא חילקו שקיות הקאה לשוטרים הצבאיים ולכוחות הפועלים בשטח .
אין שמחה בלב . אין תחושה של התרוממות רוח . זו הייתה אחת
השעות הקשות עבור הרבה ישראליים . עבורי ,לא היה מדובר בשבויים
, אלה מחבלים רוצחים .
השנה 2002 :
שוב היום התעוררתי עם התחושה הזו ונורא קשה לי . אני מתאר איך
יכולים להרגיש אותם כוחות האחראיים ללווי- המחבלים אל המטוס
בנמל תעופה בן-גוריון .