נסעתי  במכונית  בכביש  החוף  לכיוון  חיפה.  בדיוק  יצאתי
לדרך  והייתה  לי  שעה  שלמה  לשרוף  ביני  לביני  ולבין
התנועה  בכביש.  מוצאי  שבת,  מחר  יום  ראשון  ושוב  תחילת
המרוץ  השבועי  שבדרך  זו  או  אחרת  מאפיין  כמעט  כל  בן
תמותה  בחלק  הזה  של  כדור  הארץ.  נהגתי  וחייכתי  לעצמי -
היה  לי  סוף  שבוע  ממצה  למדי.  פגשתי  הרבה  אנשים,  צחקתי,
שמחתי,  התגעגעתי.  
המציאות  תפסה  לרגע  חלק  משמעותי  בסיטואציה  ונאלצתי  לעצור
בתחנת  הדלק  הקרובה  כדי  לחרבן  ולקנות  סיגריות.  מעניין -
חשבתי  לעצמי  וכאבי  הבטן  רק  הלכו  והפכו  משמעותיים  יותר

ברגע  שהחניתי  את  הרכב  ויצאתי  לכיוון  המזנון  כדי  לשאול
היכן  השירותים -  מעניין  אם  היא  תסכים  להתחתן  איתי
דווקא  עכשיו.  המוכר  מאחורי  הדלפק  אפילו  לא  זרק  לעברי
מבט  כששאלתי  היכן  השירותים  וכבר  תיארתי  לי  שהוא  יאמר
שהם  מאחור  ואז  אומר  לעצמי  שבכלל  לא  הייתי  צריך  לשאול
אלא  פשוט  לגשת  לבד.  בסופו  של  הדבר  זה  בדיוק  מה  שהוא
אמר  וזה  בדיוק  מה  שעשיתי.  ככל  שרגע  ביצוע  ההורקה  הלך
וקרב,  כך  היה  לי  קשה  יותר  להתאפק.  זה  בדיוק  כמו  שאדם
יכול  להתאפק  ולא  לאכול  זמן  רב  כשהוא  יודע  שאין
באפשרותו  לעשות  זאת,  אך  ברגע  שהוא  רואה  את  האוכל  מולו
הדבר  הופך  כמעט  לבלתי  אפשרי.  זה  קורה  לי  בדרך  כלל
כשאני  צריך  להשתין.   דלת  שירותי  הגברים  הייתה  נעולה
ועליה  היה  מודבק  דף  שורה  עקום  שאמר  כי  המפתחות  נמצאות
אצל  המתדלק.  הדלת  של  הנשים  הייתה  פתוחה,  אז  נכנסתי.
מיהרתי  והפשלתי  את  מכנסיי,  הבטתי  סביבי  כדי  לאמוד  את
רמת  הלכלוך  הכללית  ומיד  נעמדתי  על  האסלה  וכרעתי  ברך.
כך  למדנו  לעשות  בהודו  ואיכשהו  זה  הוכיח  את  עצמו  כנוח
ואסתטי  למדי.  עצמתי  את  עיני  ונהניתי  מהרגע.  ממש  לפני
שסיימתי  פקחתי  את  עיני  והבטתי  לפנים.  על  הדלת  הלבנה
הייתה  כתובה  מעין  מודעה  בטוש  ירוק  שרק  במקום  כזה  ניתן
למצוא:  "מחפשים  בחורה  דו-מינית  לאורגיה. טלפון..."
חייכתי  לעצמי  וחשבתי  שזה  יכול  להיות  אפילו  בדיחה,
וסביר  להניח  שהמספר  הזה  בכלל  לא  קיים,  ושזה  מיועד
בכלל  לאישה  ולמה  זה  בכלל  מעסיק  את  מחשבתי?  טוב,
נעמדתי  על  רגליי  ופניתי  לצאת,  על  מה  כבר  יש  לי  לחשוב
בשירותים?  ניגבתי,  העפתי  מבט  נוסף  לעבר  כתב  היד ואז
פניתי  וניגשתי  אל  המתדלק.  "מה  כבר  יכול  לקרות?"  שאלתי
את  השאלה  האופיינית  והבלתי  נשללת  מאז  ומתמיד  ופתחתי  את
דלת  שירותי  הגברים.  "מה  אני  בכלל  חושב שאני  עושה?"
ובכל  זאת  נכנסתי  פנימה.  מיד  הבנתי  למה  הם  נעולים:  הם
היו  כל  כך  מסריחים  שזו הייתה  האפשרות  היחידה  אם  לאף
אחד  לא  היה  חשק  לנקות  אותם.  פתחתי  את  הדלת  הראשונה
ולא  היה כתוב  שם  כלום.  פתחתי  את  הדלת  השנייה  וזה
הופיע  מולי.  אותו  הטוש,  אותו  כתב  היד,  רק  שמין  המבוקש
השתנה.  רשמתי  לעצמי  את  המספר  ואז  החזרתי  את  המפתח
לשומרו  ויצאתי  לדרכי.  זהו,  עד  כאן  אני  זוכר  בוודאות
כל  פרט.  איכשהו  הזיכרון  בנוגע  לחלק  האחרון  של  הנסיעה
נשתכח  ממני.  לבטח  עצרתי  באדום  כשהיה  אדום,  עקפתי  כשהיה
צריך,  גידפתי  לעצמי  איזה  נהג  מניאק  וכל  מיני  מחשבות
כאלה  או  אחרות  חלפו  בראשי  והמשכתי  הלאה.  
עכשיו  אני  כבר  פה.  מחכה.  מתרגש  ואוכל  סרטים.  לא
התקשרתי  באותו  היום.  הפתק  עם  מספר  הטלפון  היה  במעמקי
כיסו  האחורי  של  הג'ינס  שאני  לא  מכס  כמעט  אף  פעם.  רק
אחרי  כמה  ימים  פתאום  גיליתי  שיש  לי  נייר  לא  מזוהה
בכיס  ורציתי  לבדוק  מה  תוכנו,  וכשהוצאתי  אותו  לא  לקח
לי  הרבה  זמן  להיזכר.  מה  כבר  יכול  להיות?  עשיתי  כוכבית
43  וחייגתי.  מעברו  השני  של  הקו  ענתה  לי  מזכירה.  היה
לי  ברור  באופן  מיידי  שאני  לא  עומד  להשאיר  הודעה  בכל
מקרה,  אבל  רציתי  לשמוע  את  תוכן  ההודעה.  חשבתי:  אם
יאמר  משהו  בקשר  להצעה,  סביר  להניח  שזה  משהו  מסחרי  או
חולני.  אם  תהיה  זו  הודעה  רגילה,  אז  זה  יקשה  על  פתיחת
השיחה  אם  יענו.  מה  אני  אומר?  "ה... שלום,  לאיפה
הגעתי?"  ואז  ישאלו  אותי  לאיפה  רצית  להגיע,  ואז  אומר
שהתקשרתי  בנוגע  למודעה.  ואז  ישאלו  אותי איזו הודעה  ופה
תהיה  לי  בעיה.  אבל  למה  להקדים  תרופה  למכה?  שוב,
הזכרתי  לעצמי,  לבטח  זהו  פברוק  אחד  גדול.  אבל  למה  בכלל
להזכיר  שככה  חשבתי?  הרי  ברור  לכל  קורא  אינטיליגנט  (
גם  המין  הנשי  כמובן  ),  שאם  המודעה  הייתה  כוזבת  אז  לא
הייתם  קוראים  את  זה.  אבל  אם  בכלל  בעקבות  המספר
המוטעה הגעתי  באיזו  בחורה  והיום  אנחנו  נשואים  וזה  למעשה
פתיח  של  "נפגשנו  כך..."?  
אבל  אני  בכל  זאת  נמצא  פה  ועכשיו  ומחכה.  אז  בפעם
הראשונה  נתקלתי  במענה  אלקטרוני.  כך  גם בשניה  ובשלישית
וברביעית.  לא  הייתה  פעם  חמישית.  התייאשתי.  זה  לא
שהסלולרי  היה  כבוי  ומיד  השיבה  המזכירה  המעצבנת.  היו
לפחות  ארבעה  צלצולים  בכל  פעם.  לי  יש  בעיה  עם  מספרים -
אני  לא  זוכר  אותם.  לכן,  ידעתי  שברגע  שאשליך  ממני  את
הפתק  לא אוכל  לזכור  וכך  עשיתי  וחזרתי  לשקוע  בספרים
ובפתרון  המשוואות.  (  כבר  ציינתי  שיש  לי  בעיה  במספרים
בכלל  ובמתמטיקה  בפרט?  זו  הסיבה  שאני  חייב  לתרגל,
ולתרגל,  ולתרגל  ואז  שוב  לתרגל ).
אחרי  חמש  דקות  הנייד  צלצל.  שיחה  חסומה  אני  מקבל  רק
מהעבודה  ואני  תמיד  עונה.  מי  יודע?
מאחורי  הקו  נשמע  קול  לא  מוכר.  "ערב  טוב."  אמר  הבחור.
"ערב  מצוין."  השבתי.  "אתה  במקרה  התקשרת  אלי  לפני  כמה
דקות?"  שאל.  לרגע  נחנקתי  ואז  נזכרתי  שעשיתי  חסימה  ואז
פתאום  הבנתי  שהפעם  שכחתי  לעשות  חסימה.  "אני  מאמין  שכן.
מי  אתה?"  אמרתי  בקור  רוח.
"אתה  התקשרת  אלי,"  השיב  הבחור  והוסיף, "את  מי  חיפשת?"
כן,  כן,  אמרתי  לעצמי  ונאנחתי  אנחה  מדומה.  ברור  שכדי
למנוע  סיבוכים,  כל  אחד  מכסה  את  התחת  שלו.  (  אבל  רגע,
כל  מהות  השיחה  היא  למעשה  חשיפת  התחת,  לא?  )   לא  היה
לי  חשק  לברבורים  ולכן  אמרתי  עניינית:  "נתקלתי  במספר
הזה  באיזה  שירותים  ציבוריים  באיזו  תחנת דלק.  יכול  להיות
שבכלל  טעיתי."  נוצרה  שתיקה  רצופת  מחשבות  ואז  הוא  אמר.
"אני  לא  מאמין!  אני  וחברה  שלי  לשעבר  כתבנו  את  זה
בתחנה  על  כביש  החוף  ליד  הרצליה  לפני  יותר  משנה,  וזה
הטלפון  הראשון  שקיבלתי  מאז.  סאחתיין."  לא  הבנתי  למה
התכוון  עם  הסאחתיין.  האם  שמח?  האם  שמח  על  הרעיון
שמישהו  מתקשר  וזו  בכלל  הייתה  בדיחה?  "אז  מה  אתה  מנסה
להגיד  לי?"  שאלתי.  
"כלום,  אח  שלי,  אני  פשוט  מופתע."  שתקתי  ורציתי  תשובה
ומיד.  הרגשתי  במעמד  נחות  ומביך
וגם  יש  לו  את  המספר  שלי.  "אני  שומע  שאתה  מופתע,"  לא
גיליתי  כל  הזדהות.  התנהגתי  כאילו   מלכתחילה  הוא  זה
שהתקשר  אלי.  "אבל  אני  מבין  שבכל  זאת  טעיתי."  הוא  לא
השיב  מיד  אלא
מלמל  לעצמו  משהו  ואז  אמר:  "תקשיב.  האמת  היא  שזו  לא
הייתה  בדיחה  ולא  קוריוז.  מי  שרוצה  להתבדח  לא  מפרסם  את
המספר  האמיתי  שלו."  שיט!  חשבתי,  הוא  לגמרי  צודק.
"אני  ולילך  באמת  דו-מיניים  וחיפשנו  הרפתקאות  וריגושים.
כנראה  בגלל  זה  אנחנו  לא  ביחד,  אבל  זה  לא  משנה  עכשיו.
אני  באמת  ממשיך  לחפש  ריגושים  כל  הזמן  ועכשיו  יש  לי
חברה  חדשה  שהיא  בקטע,  אז..."  
אז  עכשיו  אני  מחכה.  הוא  תיאר  לי  אותם  כבני  אמצע  שנות
העשרים  פלוס  מינוס,  מטופחים,  נראים  טוב,  גרים  בהרצליה
פיתוח  (!)  והם  ישמחו  להיפגש.  החלטתי  שגם  אני.  תיארתי
אותי  כמו  שאני,  וקבענו  פגישה  לסופשבוע.  "תתקשר  כשתגיע
לאזור  ואני  כבר  אמסור  לך  את  הכתובת."  אמר.  "אין  לי
את  המספר  שלך."  עניתי.  "מה?!"
אני  מדליק  עכשיו  סיגריה  שנייה.  אולי  הוא  התחרט?  אם
הפגישה  לא  תתקיים.  מה  אני  אעשה?  אולי  עדיף  כך.  מי
בכלל  רוצה  להעיר  רוחות  רפאים  בהמתנה  מהמתנתן?  מכונית
אדומה  עוצרת  לידי.  הונדה  סיוויק  חדשה  וזועקת  באדום.
"זה אתה?"  הבחור  המדהים  פונה  אלי.  הבחורה  יותר  מדהימה
ממנו.  "אנוכי."  הוא  מסמן  בראשו  שאכנס.  הבחורה  סתם
מחייכת.  הוא  בוחן  אותי  במראה  ואני  כבר  יכול  לקרוא  את
עיניו.  "מרוצה  מהמשלוח?"  אני  קולט  את  החיוך  בזוית
פניו.  הם  שותקים.
"הבא  ננפץ  כמה  קרחונים."  אני  רוכן  בין המושבים  ומוסיף:
"לאן  אנחנו  נוסעים?"
"מפה  אנחנו  מגיעים  לדירה,  יושבים,  שותים,  מעשנים,
מריצים  אולי...."  הוא  מפסיק  ומסובב  את  פניו  אלי  לשניה
כדי  שאבין  שהוא  חפץ  לשמוע  את  דעתי  בעניין  השתייה,
העישונים  וההרצות.  
אני  לא  מגיב.  "ומה  בתוכנית?"  לא  יעזור  להם  כלום,  אני
אמשיך  לחקור.  "אין  לך  סבלנות?"  סוף  סוף  היא  אומרת
משהו,  ומחייכת.  "זה  תלוי  בפנטזיה  של  כל  אחד  מאתנו."
הוא  ממשיך.
הבחור  מתחכם  ומנסה  לבחון  את  עמדתי,  יפה  לו.  אז  אולי
אני  אתחכם  בחזרה. "ואחרי  שאתה  רואה  אותי,  איזו  פנטזיה
אתה  מריץ  בין  הרגליים?"  מאיפה  זה  יצא  לי?  צעד  גדול
מדי.  הוא  מרוצה  מהשאלה  אבל  לא  עונה  מיד.  הוא  רוקם
לעצמו  תשובת  מחץ  כעת.  "שתכופף  אותי  ותזיין  לי  את
הצורה."  כבר  מתחיל  לעמוד  לי.  לכל הרחות!  הרוח  הרפאים
הזו  כנראה  לעולם  לא  תרפה  ממני  והנה  מזה  זמן  ארוך
מספור  לא  הייתי  עם  גבר.  אני  מתרגש,  מפחד,  משתוקק?  אין
לי  שמץ  של  מושג  מה  אני  רוצה  באמת.  אני  מעדיף  את
הבחורה,  או  אולי  אותו?  אני  זורם.... אני  רגוע,  אני
בסדר  עם  עצמי.  "אתה  לא  מגיב?"  היא  מסתכלת  עלי  ושואלת.
בטח  הפנטזיה  שלה  זה  לראות  גבר  זר  מזיין  את  הבחור
שמזיין  אותה.  מאיפה  הם  מצאו  זה  את  זו?  זה  אמיתי?
האוטו  נעצר.  כבר  הגענו?  אפילו  לא  הסתכלתי  על  הדרך.
המקום  זר  לי  לחלוטין.  בחיים  שלי  לא  הייתי  פה.
"הפנטזיה  שלי  זה  לזיין  אותה  ולמצוץ  לך  תוך  כדי."  אני
אומר  לבסוף.  אנחנו  כבר  מחוץ  למכונית.  הוא  מרוצה
מהפנטזיה.  "גם  זה יגיע."   היא  חולפת  לידי  ומעבירה  ליטוף
על  פניי.  שוב  עומד  לי.  הם  באמת  נראים  טוב.  איזו
סביבה  יפה,  איזה  וילות.  למה  לא.
"בוא."  אני  בא.  ומה  חשבתם,  שאני  אוותר  דווקא  עכשיו?
אז  אני  פה  וזה  אמיתי.  רבאק!  איך  אנשים  מגיעים  למצבים
כאלה?  איזה  בית  מדהים!  מתאים  להם  לגור  בבית  כזה.  אני
מרגיש  שאני  רועד.  מה  עובר  עלי?  "מה  אתה  רוצה  לשתות?"
הוא  מצביע  על  בר  משקאות  מעוגל  שניצב  באמצע  הסלון.
המקום  הזה  נראה  כמו  פאב  סטייליסטי  מעוצב.  למה  לי  אין
Fucking  בית  כזה?  "נס  קפה."  מה  יש?  אני  שונא  אלכוהול.
אני  מצית  סיגריה.  באוטו  לא עישנתי  כי  יכולתי  להתאפק
ולא  לחנוק  אותם,  הם  לא  הדליקו  סיגריה,  אבל  עכשיו  אני
חוסך  מעצמי  נימוסים  והליכות  ולא  שואל  אם אפשר  לעשן,
שיחשבו  מה  שהם  רוצים.  "אז  מה  אתה  בכלל  מחפש?"  היא
שואלת  ומזמינה  אותי  לשבת  לידה.  הוא  ניגש  למטבח  להכין
את  הקפה.  מעניין איך  קוראים  להם.  "אין  לי  שמץ  של
מושג."  ובאמת  אין  לי.  אולי  בעצם  יש  לי,  אבל  אם  היה
לי  הייתי  עונה  מיד  ולא  מהרהר  בשאלה  ועונה  כפי  שעניתי.
"ובכל  זאת..."  אני  מחייך.  היא  לא  מתכוונת  לוותר  לי
בקטע  הזה.  טוב...  "ריגושים,  בדיוק  כמוכם."  היא  מהנהנת
בביטול,  כנראה  לא  מתלהבת  מהתשובה.  נראה  לי  שאין  לה
חשק  לחידונים  סטייל  שישים  מי  יודע.  טוב,  אני  אעזור
לה.  "זיונים."  אני  מקווה  שזה  מיצה  את  הנושא.  הנה  הקפה
מגיע,  נקווה  שהוא  עשה  לי  אותו  טעים  כמו  שאני  אוהב
כי  אני  זקוק  לקפה.  אחלה  קפה  שבעולם.  "תודה."  הוא
מתיישב  לידי  ושם  את  היד  על  הברך.  אנחנו  מתנשקים.  הוא
מנשק  אותי.  מה  אני  מרגיש?  מה  לכל  הרוחות  הלשון  שלו
עושה  בפה  שלי  ומה  זה  הטעם  החדש  והלא  מוכר  ששוטף  את
כולי?  מדוע אני  לא  יכול  להחליט על  אחד  מתוך  שניים:  או
שאני  נהנה  וממשיך  לזרום,  או  שאני  מחליט  שלא  בא  לי
ואז  אני  קם  והולך?  כוס - אמק!  דווקא  אחלה  לי  לאללה.
ומה  איתכם,  הקוראים?  מה  עובר  לכם  בראש  ברגע  נתון  זה?
האם  אתם  חושבים  ומרגישים  את  מה  חושב  ומרגיש?  סביר
להניח  שלא,  ככה  זה  בחיים.  הוא  דווקא  מנשק  מצוין.
פתאום  בא  לי  עליה.  אני  מתנתק   ממנו  וניגש  לעברה.
שפתיה  מזמינות  ומוכנות  והיא  מקבלת  אותי  בנשיקה  מדהימה.
אין  מה  להשוות  -  הטעם  שלה  עדיף  בהרבה.  גם  המגע  שלה,
עדין,  רך,  נשי.  רגע,  למרות  כל  המידע  שאני  משתף  אתכם
בו,  אני  בכלל  לא  רוצה  לספר  לכם  סיפור  אירוטי.  (  זה
אמנם  מרתק  ומעניין  ואני  נהנה  בטירוף  ולא  בא  לי  לחשוב
על  שום  דבר  אחר  מלבד  התמזגות  של  מיצים  משותפת.  איך
אני  מת  שנעלה  כבר  לחדר   השינה ).  אבל  לפני  שאני  אעשה
זאת,  חשוב  לי  להבהיר  שמסתתר  פה  גם  מסר  ואני  מקווה
שבמצבי  אוכל  גם  להעביר  אותו.  אני  קם  ובוחן  את  שניהם.
"איפה  חדר  השינה?"  אין  מה  לעשות -  כשיש  זרימה  משותפת
פשוט  מרגישים  את  זה.  איזה  כף  לי!  אני  באורגיה.  אתם
קולטים?  אני  חושב  עכשיו  על  כל  הקוראים  בבמה  שלא
מכירים  אותי  באמת  ואין  להם  מושג  מי  אני  ומה  אני.  הם
בטח  חושבים  שרק  מישהו  עם  נטיות  מיניות  אמיתיות  יכול
לכתוב  ככה,  או  שהוא  כותב  ממש  מעולה.  אז  בואו  נאמר
ככה:  העובדה  הראשונה  לא  מפריכה  את  השנייה.  איזה  חדר
שינה  מטריף!  כמו  כל  הדירה  שלי.  אני  רק  מקווה  שאין
להם  איידס.  מה  עושים  במצב  כזה?  אני  חרמן  בטירוף!  הם
מפשיטים  אותי,  כל  אחד  מצד.  אני  עומד  באמצע  החדר  ערום.
הם  מלטפים  אותי,  היא  מנשקת  אותי  בחזה  ויורדת  מטה  מטה

לעבר  הזין  שלי,  אני  יודע  שזה  בוטה  אבל  זה  מה  יש.
אני  לא  מאמין,  היא  מוצצת  לי  ומוצצת  טוב...  רגע!  קאט!
אתם  באמת  חושבים  שזה  מה  שקורה  או  שאתם  פשוט  יונקים
את  המילים  לתוככם  וחושבים  שהכל  סילוף  בגלל  שבכל  זאת
זה  סיפור  ואין  מצב  שזה  קורה  בזמן  אמת.  ובכן...  אז
תחשבו  פעמיים,  מפני  שזה  אמיתי  כפי  שהמחשבות  שלכם
אמיתיות  וזה  הדבר  הכי  מדהים  בעולם,  שבחורה  מוצצת  לך.
נכון,  הקוראים  הגברים  מבינכם?  אבל  מה  אני  בכלל  חושב
עליכם  עכשיו?  תנו  ליהנות.  עכשיו  הבחור  יורד  על  ארבע
ואוסף  את  זקפתי  הגאה  לתוך  פיו,  עוטף  סביבו  את  שפתיו
ברכות.  אני  מפשיט  אותה,  מוריד  מעליה  את  השמלה.  איזה
גוף  מושלם.
גוף  חלק,  נקי,  משורטט.  אני  מזיז  אותו  ממני  ומשכיב
אותה  על  המיטה.  זהו,  מפה  ילדים,
תתנו  לדמיון  שלכם  לקחת  אתכם  לאיזה  מחוזות  שרק  תחפצו.
תנו  לגמור  בשקט.