מה אני אעשה, לאן אני אלך? לשום מקום. הכל מסביבי סגור הדלת
נעולה, אין חלון, הכל חשוך, מחנק אין סופי. החדר הזה ממש קטן.
אני רואה אותו כל הזמן מתקרב אלי יותר ויותר נסגר ומוחץ אותי.
אבל אני יודעת שהכול אשליות. שפשוט אני כאן הרבה זמן ואין לי
מספיק אוויר לנשום. ושאני אצא מכאן רק שאני אסכים לספר את מה
שקרה. אבל מה שקרה זה לא חשוב. מה שחשוב זה לדעת איך לברוח
מכאן. לצאת מהמחנק האין סופי לראות את השמש זורחת ושוקעת. לא
לראות חושך תמידי לא לקום ולקבל מכה בראש מהתיקרה הנמוכה. לא
לנסות לזחול לעבר הדלת בישביל תחנונים לאוכל ומים ולהיתקע
באמצע בקיר. ולהתחיל לדמם. והכאב דוקר והוא חזק. ואין מה
לעשות. רק לספר, לספר משהו איום נוראי.
הצעקות מהחדר הסמוך מפחידות, הם נכנסות לאוזניים ונעמדות שם
וחוזרות על עצמן כמו הד חזק ומתמשך... צעקות עינוי. ולקוות שהם
לא יכניסו אותך לחדר הסמוך, כי מי שהולך לשם לא חוזר.
והכי מפחיד זה לשמוע את השומר עושה סיבובים ליד הדלת, דופק
מידי פעם על הדלת לבדוק שאני חייה, שואל מידי פעם אם יש לי
משהו לספר. וליפעמים הוא ניכנס ועושה לי דברים נוראיים. ואני
סובלת בשקט ואומרת שהיונה תביא שלום, והשלום יוציא אותי מכאן.
וככה זה יום יום במשך שנים. הזמן כבר נשכח ממני ממזמן, הדבר
היחיד שאני חושבת עליו זה איך לשרוד. והדבר היחיד שאני חוששת
ממנו שהם יפתחו את הדלת ויעבירו אותי לחדר הסמוך.

ואז הדלת נפתחה. "יש לך 5 דקות חופשיות. בלי אוכל בלי מים. רק
לראות את עצמך במראה ולהתייצב כאן חזרה" הקול המפחיד של השומר
דיבר אלי.
אני מתקשה להבין מה קורה כאן וישר קולטת את הרגליים שלי רצות
לשירותים. אני עומדת בהלם מול המראה. מה הם עשו לי? מה קרה לי?
אני לא ניראתי ככה. כל הפנים שרוטות מלאות דם, חיוורת כולי רזה
כמו מקל. בקושי נושמת. פתחתי את זרם המים שטפתי את פני... זה
שרף.
חזרתי לשומר. הוא תפס ביד שלי, ממש חזק. אבל הכאב כבר לא
הורגש. הייתי עייפה מידי בשביל זה.
הלכנו במסדרון צר וארוך, ארוך מאוד. נכנסתי לחדר, היה בו אור,
היו בו מיטה שירותים שידה.
השומר נעל את הדלת מאחורי. אני עומדת המומה. רואה את עצמי בתוך
חדר יפה, אפילו אוכל היה בו.
אני קוראת לשומר. הוא לא מגיע. אני מתיישבת אוכלת שותה.
הדלת נפתחה שוב. אני נכנסת לדיכאון, חושבת לעצמי שזה סעודה
לפני המוות.
הלכתי אחרי השומר, באותו מסדרון ארוך. השער נפתח. אימא שלי
עומדת מולי בוכה. מנסה להבין אבל לא קולטת, עדיין לא מבינה מה
גורלי... מוות או חיים.
מנסה להבין לפי הבכי של אימא מה גורלי, פתאום היא מובילה אותי
חזרה, חזרה הביתה.