ארבעת הקירות שלי הם כמו ארבע רוחות שמיים. הם דוחקים כל אחד
לכיוון אחר, מרכזים אל הבפנים ושואפים החוצה.



הקיר המזרחי שלי הוא הדבר הראשון שאני רואה כשאני פוקחת עיניים
בבוקר. אני ישנה על הצד, ומתעוררת לצבעו הארגמני. בדיוק עליו
תלויה תמונה ענקית של מלאכים במסגרת זהב מעוטרת וישנה. אל תוכו
נבלעת הספה שלי, בצבע יין. הקיר המזרחי הזה, שמשנה לי את גוון
המצברוח מ'עוד בוקר' אל 'משהו מיוחד'- הוא קיר אפוף תקוות. עם
המלאכים, אדרבא. זה קיר מאד מיוחד, שאין שני לו בעולם כולו.
והוא שלי.

הקיר הצפוני שלי הוא פתח אל העולם החיצון. הוא הקיר שמסמל את
שעות האור ביום שלי, והוא גדוש אירועים וחברים ולימודים ושמש
וקפה והכל. זה קיר מאד עמוס ומעייף, שלא תמיד יש כוח ומצברוח
אליו, אבל לזה אחראי הקיר המזרחי, מספר שעות קודם לכן. הקיר
הצפוני הזה לבן ופשוט, ומחולק לחצי. חלקו האמצעי הוא פתח צר
וארוך, מרצפה ועד תקרה, אל המרפסת. זוהי דלת החוצה- מפלט
לסיגריה או לאוויר, סתם כך. פשוט כשמשמעו- יציאה.

הקיר המערבי הוא בסימן של אנטיקליימקס, הוא ירידה שקטה
והרגעות. קיר נינוח, רגיל, עם חלון ותמונות. זה קיר הערב שלי,
הוא מול המחשב ומול העיניים, וקל לנשום איתו. הקיר הזה, אם
אינני לבדי, הוא גם מעורר השראה ורעיונות חדשים. יחד עם אדם
נוסף, נעים להשען עליו, בישיבה על המיטה, ולהרהר מה הלאה. כך
זוכים גם למבט על אותו הקיר המזרחי, וניתן להתעמק בשלל הפרטים
הקטנים ששזורים בו.

הקיר הדרומי, שקלועות בו שתי דלתות אל חדר אמבטיה וחדר ארונות,
הוא ללא ספק קיר נדודי השינה; מאד ליילי, מאד שותק. כיוון
דרום, מלשון מדברי, ועל כן הוא משרה אווירה יבשה, חמה, צהבהבה
מאד. חול ואווירה של סיני, מרדימה, קסומה ונטולת זמן לחלוטין.
החלומות שלי, אם בכלל, כאלו גם כן- באינספור מקומות, אינסוף
פעמים, בשניה. העיניים נעצמות אל מול קיר זה, בכניעה לעייפות
ולתשישות הנפשית והפיזית כאחד- כמו קריסת מערכות אל לב הדממה,
בשקט.



ארבעת הקירות שלי הם כמו ארבע רוחות שמיים. הם דוחקים על אחד
לכיוון אחר, מרכזים אל הבפנים ושואפים החוצה.
הלוואי והייתי בהם, קצת פחות לבד.