אביב/
קרן אור מהססת מבעד לענן
ניצנים מוכי סחף מרימים את ראשם
וימי החורף עוד חיוורים בעורה הלבן
רגלי המלכה מטופפות עוד במפתן
עוד מוקדם מדי ללכת
כדי לעבור מציאות דרוש עוד קצת זמן
ערה בשינתה, אך מעורפלת בחושיה
באפה לא ריח פריחה ואלרגיות
ומשבי האביב לא לטפו בלחייה
מלכת השלג נמסה לאיטה
אולם לא נברא החום שיפשיר את הקרח
העוטף כמלכודת קורים את נשמתה
פרפר יוצא ממחבואו, תר את הסביבה
ולא בטוח איפה הוא נמצא, כמוה
מתעופף באוויר, נמהל בלחשי אהבה
קרחונים זעירים זוהרים באור
האם דמעות מלכת השלג הם
או סתם שארית מהקור..?
קיץ/
הבל חום, ענן של קיץ
ומבעד לחלונה דבר לא נראה
-עשבים שוטים וקוצים
ובכל זאת יושבת ליד, בלי די
ומחכה להתחלה חדשה
שתצמח מהריסות הקיצים
חלומות בהקיץ כלילות שימורים
לילות צהובים ולחים
קמטים בפניה הותירו חותם
ולא זיקנה, כי אם נעורים
שלא כמו האוויר רעננים ומבורכים
שאבדו בדרכם
מדבריות חרושות מתחת לעין
בקו אופק נצחי - שממון
גם חלקת אדמה בבית העלמין
אך מתעקשת להמשיך ולחכות כל הקיץ
וציפיותיה כבועות סבון
ולא מוכנה עוד להבין
בחלונה אנשים יפים, לא בוכים,
וחופים וילדים ואהבה
במקום השמימי שליטפו נימפות
ותושביו - מלאכים
ושאף פרח בו מעולם לא נבל
גן עדן עלי אדמות
-לפחות ככה היא זוכרת
בחלונה אינסוף נפלאות ונפלאים
בהם תביט עוד ועוד, בלב רוטט
אבל שם זה בחוץ, ופה זה בפנים
ומפה היא לא יוצאת.
סתיו/
חודשיה נמשכים כנצח, וכבר סתיו.
חום הארץ הבקועה והצמאה נזרע בכתמי הזהב של עלי השלכת, ועצוב
לה עם כל עלה שנושר, ומסמל למעשה עוד יום אינסופי בתקופתה,
ואפור,
כמה אפור בכל..! אף משבי הרוח, אף קרני השמש המעטות מחווירות
וצוננות באפור. מתעוררות בה אסוציאציות של מנגינות מינוריות
בפסנתרים ישנים, של אחוזות גותיות, בודדות כמוה בקצהו המרוחק
של חבל ארץ כלשהו באירופה העתיקה, אפור גם הוא.
כשהייתה ילדה, נהגה לדמיין לעצמה שהענפים הדקים המתנערים ברוח
לכל כיוון ומשירים את כל עליהם מעליהם הם אצבעותיהן של ידיים
אימתניות שיחטפו אותה בלכתה לבדה בחושך אם תאחר לחזור הביתה.
כעת היא מייחלת שידיים אלו יחפרו עד למחבואה המאולתר ויחלצו
אותה משם.
אבל היא יודעת שאת נצח נצחי הנצחים כולם היא תעביר במקום ההוא
-היא ודמויות דהויות בשמלות מלמלה משונות עם פמוטים בידיהן,
וחוץ מהפסנתר שלא מפסיק לנגן בלילות קרים של סתיו נשמעת שריקת
הרוח בענפים. בעצם, יכול להיות שזה לא רק בדמיונה, אלא ממש
כאן, מעליה, בחוץ האפור.
חורף/
זהו, היא הבינה, הכל תם ונגמר
כבר שנה היא כאן, מהחורף שעבר
והמלקוש ההוא זכור לה כביום האתמול
ואין בא ואין יוצא ואין נפש חיה
רק היא כאן, בין קירות העץ
שומעת את הרעם מעליה מתפוצץ
והכול - נותר כשהיה
כבר שנה היא נעולה כאן בתוך
וכל יום מחדש מאיימת לדעוך
אך אש דועכת רק פעם אחת
אז היא כאן בינתיים
וחשוך כאן מדיי
ולמעלה הטיפות בריקוד מושחת
היא עירומה כצמרות העצים ברוחות
ובתוכה כבולות לנצח דמעות וצרחות
סער משתולל מחוץ למבצרה
ופה בפנים - השקט סומר בבשרה
הגשמים סחפו הרחק את שירה
וכעת נותרה ללא מילים
צמרמורת חורשת בכל האדם
אבל בה דוקר רק חלום מיותם
ובליבה לא קור, הוא פועם עוד וחם
גם בממלכת המתים |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.