ירון תמיד היה טיפוס שקט, מאז ילדותו תמיד אמרו עליו שהוא ילד
נחמד שאף פעם לא עושה בעיות.
ירון נטה להצטיין בעיקר בתחומים הריאליים בבית ספרו. מתימטיקה,
פיזיקה, ביולוגיה, כימיה, כל אלה לא היוו בעיה לירון שתמיד נהג
לנדב תשובות לשיעורי בית ומבחנים לכל החפץ.
אף על פי נדיבותו לא היה ירון פופולרי מידי בבית ספרו, אך לרוב
הדבר לא הפריע לו, הוא הרכיב משקפיים והופעתו תמיד הייתה
מרושלת, מעין סגנון לבוש של אדם שהבין שאפילו בגדים יפים לא
יוכלו לעזור לו להיות מושך יותר. מה לעשות ירון פשוט נראה ממש
לא טוב, פנים נחמדות מידי אולי..
לירון לא הייתה חברה מעולם, גם ידידות היו נדירות, האמת היא
שירון פשוט פחד, פחד מבנות, פחד לדבר אתן, אולי הפחד הגדול
ביותר שלו היה מדחייה.
את גולן הוא הכיר בחוג סיירות, הוא לא בדיוק השתתף בחוג, הוא
פשוט הגיע לחוג ניסיון שבמהלכו נקע את הקרסול והחליט שהדבר לא
ממש בשבילו, גולן היה תלמיד בבית ספרו, אפילו חלק מהשכבה שלו,
למרות שירון זיהה את גולן בפעם הראשונה שראה אותו, גולן לא ידע
אפילו שהם לומדים באותו בית הספר..
גולן וירון הפכו לחברים, האמת שלא ממש לחברים, נראה היה שגולן
היה הילד ה"מקובל" היחיד שהסכים לדבר עם ירון בהפסקות, אפילו
שהוא לרוב התחמק ונמנע מחברתו, ירון היה ממש נלהב מכל העניין.
לרוב גולן היה מוקף בנות, טוב אולי מוקף זו מילה חזקה מידי,
אבל תמיד משך את תשומת ליבן של הבנות בכל מקום אליו הלך, הוא
היה ספורטאי מצטיין בנבחרת הכדור יד של בית ספרו, הוא היה מבלה
את רוב זמנו הפנוי בחוג סיירות ותמיד היה הולך עם חולצות
קרועות שכאלה וסנדלים, מעין "קיבוצניק עירוני" שכזה, בנוסף לכך
הוא היה מתולתל, בנות פשוט נפלו לרגליו.
לרוב כשהיה מדבר עם ירון השיחה הייתה נפסקת באמצע ע"י אחת
הנערות מבנות ספרם, ירון תמיד היה במקום שני, תמיד נבלע בצללים
שהשאירה אישיותו הקורנת של גולן.
כמה פעמים ניסה ירון להשתלב בשיחה בין גולן לידידותיו הרבות,
אולם הדבר תמיד הסתיים ברע, רוב הבנות ניסו להיות נחמדות אליו,
חלקן הפנו אליו כמה מבטים משתוממים כאילו היה איזה שיכור ברחוב
המבקש מהן נדבה, ברור היה מראש שמוקד העניין היה תמיד גולן.
ירון פיתח קנאה עמוקה לגולן, הצורך הלא מסופק שלו בחיבה מהמין
הנשי תמיד צרד בקרבו בעודו צופה בחוסר ישע בגולן פוטר במחי יד
בנות שהיה נותן הכל בשביל שיאמרו לו שלום בכל בוקר, אך הדבר לא
גרם ירון להיפרד מגולן, הוא הרגיש קצת יותר חי כשהוא היה
מסתובב אתו, מעין טעימה מהחיים האמיתיים.

יום אחד, במעבדת הכימיה ששכנה במרתף בית הספר, תלמידי מגמת
כימיה (בהם נכלל גם גולן..וכנראה בגלל זה גם ירון) ביצעו ניסוי
בריאקציה יונית בין מתכות רדיקאליות לנוזלים.
המורה הדגים את הניסוי לכיתה, תמרות אש ועשן עלו ממיכל הזכוכית
הגדול שנח על השולחן, קריאות השתוממות עלו ברחבי הכיתה ואחריהן
שעיטה המונית של מוחות סקרניים אל השולחן, רק גולן וירון נשארו
מאחור, עדיין יושבים, גולן התקשה קצת במעקב אחרי הניסוי מכיוון
שהיה עסוק בפטפוטי סרק עם יעל שישבה לימינו, משמאלו ישב ירון
שעתה ניסה בכל כוחו להשלים לגולן את מה שהפסיד ובו זמנית לקלוט
חלק מהניסוי, אך עד הזמן שגולן הבין במה מדובר צלצל הפעמון
להפסקה והניסוי הסתיים.
שני השמיניסטים ישבו מאוכזבים על כיסאותיהם בעוד הכיתה מתפנה
החוצה אל המסדרון, לבסוף כשהמורה פנה לצאת מהכיתה הוא הביט
בשניהם ואמר שיניח להם להישאר בכיתה אם הם רוצים להמשיך וללמוד
אולם הוא חייב לנעול אותם בפנים, "כי אסור להשאיר כיתת מעבדה
פתוחה".
שניהם הנהנו בהסכמה והמורה נעל אותם לבד במעבדת המרתף
המבודדת.

כשהיו שניהם לבד עלה במוחו של גולן רעיון, הוא הציע שמאחר והם
פספסו את הניסוי שהדגים המורה בכיתה, מה ועוד שאותו ניסוי היה
מעניין ומלא אקשן, הם יוכלו לשחזר את הניסוי בעצמם.
תחילה ירון התנגד נחרצות ולא הסכים בשום פנים ואופן, אך לאט
לאט גולן שכנע אותו, ממש כמו תמיד, ירון מצא את עצמו עם גולן
מחזיקים בכלי עם הנוזלים וזורקים לתוכו את המתכות הרדיקאליות
בריכוזים שונים. האורות האש והעשן לא איחרו לבוא ושניהם ישבו
על השולחן כדי לצפות בהם.
לבסוף צלצל הפעמון המורה על תחילת השיעור הבא, שניהם מהרו לצאת
מהכיתה, אך אבוי, הדלת הייתה נעולה, הם ניסו לקרוא למורה שיבוא
וישחרר אותם, אך ללא הועיל.
אחרי כרבע שעה של ניסיונות נואשים הם הבינו שהם תקועים בפנים,
הם ניסו גם להשתמש בפלאפונים אך למטה במרתף לא הייתה קליטה.
לבסוף הם התיישבו על הרצפה כשפניהם ארוכות ושתיקה ארוכה לא
פחות משתררת בחדר.


לבסוף, בניגוד מוחלט למצופה, היה זה ירון ששבר את השתיקה
ראשון..:
"אתה יודע" הוא התחיל, "תמיד רציתי לשאול אותך איך זה"
- "איך מה?", גולן הביט בירון במבט מופתע.
- "איך זה להיות אתה? איך זה שכל הבנות בשכבה מסתובבות סביבך
כל היו? איך זה שיש לך כל כך הרבה חברים? מה ההרגשה כשאנשים
מסתכלים עליך במין הערצה שכזו?"
- "אההה זה סבבה... אני חושב.." ענה גולן, מופתע מאוד מהשאלה
הישירה
- "אני יודע שזה סבבה גולן" המשיך ירון, "אבל איך זה גורם לך
להרגיש?"
- "אההה זה מאוד נחמד, כאילו, אני נהנה מתשומת הלב, למרות שזה
לפעמים יכול קצת להימאס.."
- "להימאס? להימאס??" קולו של ירון החל להגיע לטונים הגבוהים
יותר שלו, "זה כמו שמישהו יגיד שנמאס לו מכל הכסף שלו, אם אתה
לא משתמש בו אתה תמיד יכול להלוות לי קצת.."
- "בנות זה לא כסף ירון" אמר גולן בטון מבקר.
- "אני יודע אני יודע, אבל לפעמים כשאני רואה את כל שפע הבנות
שמסתובבות סביבך כל הפסקה אני חושב שאולי תוותר רק על אחת מהן
בשבילי.."
- "תראה ירון, אני לא רודף אחריהן, בדרך כלל זה ההפך, אתה לא
יכול פשוט להגיד למישהי לרצות אותך, זה אמור לבוא לה מבפנים"
- "קל לך להגיד!" הטונים המעט מתנשאים של גולן החלו לגרום
לירון לאבד את שלוותו "אתה שנראה כמו מישהו מאיזה סרט קולנוע
הוליוודי, אליך בנות תמיד ימשכו, אבל מה לעשות שלא כולם נראים
כמוך.."
- "מה לעשות..." אמר גולן בטון קצת נרגז, השיחה קצת נמאסה עליו
והוא החליט לשתוק..
הם שתקו במשך דקות ארוכות עד שלפתע ירון שבר שוב את השתיקה:
"נו...." אמר ירון בטון של מישהו המצפה למשהו..
- "נו מה?" אמר גולן שקצת נרגע
- "אין לך משהו שאתה רוצה לשאול אותי...?"
- "אמממ לא משהו שאני יכול לחשוב עליו... למה אני אמור לשאול
אותך משהו ספציפי?"
- "אני חושב שכן" ענה ירון קצת נרגז..
- "ומה בדיוק אני צריך לשאול?"
- "אף פעם לא תהית איך זה להיות חכם כמוני?" שאל ירון בטון
מדושן במקצת
- "חכם כמוך?!" התפרץ גולן, "ומה בדיוק זה אמור להביע??, אתה
חושב שאני אידיוט???"
- ירון היה מעט מופתע מהמתקפה הפתאומית "לא לא, ברור שלא, אבל
בוא נודה בזה, אני קצת יותר חכם ממך, אתה לא חושב?" אמר ירון
בניסיון להפיג את תחושת הנחיתות המעיקה שתקפה אותו לפתע.
- "יותר חכם ממני?" גולן התחיל לצעוק, "יא חתיכת אידיוט מתנשא!
הציונים שלי טובים כמו שלך!, תמצא מקצוע אחד שבו עקפת אותי
ביותר מחמש נקודות"
- ירון חשב לרגע, מכשלא הצליח למצוא התגברה אצלו תחושת
הנחיתות, "זו לא הנקודה, הנקודה היא שהכישורים שלי הם בכיוון
המנטאלי ושלך הם יותר בכיוון הפיזי"
- "הכישורים שלי לא בכיוון המנטאלי?" גולן כבר החל לרתוח, פניו
החלו להיות אדומות, "הפסיכמטרי שלי הוא 709!"
- "אהה ושלי הוא 724!" השיב ירון בין רגע בהרגשת ניצחון, אולם
כל התחושה הטובה הפכה לגועל בין רגע לנוכח המבט שנעץ בו גולן,
הוא הרגיש כל כך פתאטי
- "עזוב, אני רואה שאין לי על מה לדבר אתך, אני לא מאמין
שחשבתי שאנחנו חברים" אמר גולן בטון פגוע במקצת
- "אווו תודה באמת!" תקף שוב ירון, "תודה על כל ההפסקות שבהן
הייתי הצל שלך, משהו ברקע שכל פעם שהייתה מגיעה איזו מישהי קצת
חמודה הייתי צריך להיעלם, להיעלם או לקבל את המבטים הקוטלים
האלה, המתנשאים האלה, אני כל כך מצטער על כל הפעמים שנתתי לך
להעתיק ממני שיעורי בית, הייתי צריך לתת לך לאכול אותה! פעם
אחת.. רק פעם אחת הייתי רוצה לראותך אותך נופל! להראות לעולם
שאתה לא כזה מושלם כמו שכולם חושבים!"
גולן לא הגיב, הוא פשוט נתן בירון מבט מלא שנאה, לרגע קט
אגרופיו נקפצו וירון היה בטוח שהם עוד מעט יתחילו להתכתש,
תיקון, שעוד מעט הוא יכתש. הוא כבר התכווץ בהכנה למה שעתיד
לבוא, אבל גולן לא היה בנאדם אלים, הוא פשוט פרק את הזעם שלו
בבעיטה אדירה באחד הכיסאות..


לרוע המזל הכיסא פגע בשולחן המורה והפיל את המתכות והנוזלים
ביחד עם עוד כמה ניירות של המורה אל הרצפה.
התגובה לא אכזבה לבוא ועד מהרה הניירות והרצפה עלו באש, אש
שהתפשטה והציתה כל דבר דליק שעמד בדרכה.
לפני שהספיקו לשים לב עמדו השניים בפני דליקה שאחזה בחצי
מהכיתה, גולן עד מהרה התעשת ותפס את אחד המטפים שהיו במעבדה
כבדרך קבע, הוא החל לחנוק את האש בפחמן דו חמצני קר, ירון פשוט
עמד מאחוריו בפינה, משותק ובוהה בלהבות.
"תפוס מטף ובוא לעזור לי!", צעק אליו גולן.
ירון תפס את אחד המטפים בצייתנות והתקדם לעבר האש, מופתע מכמה
גולן יכול היה לדרבן אנשים לעשות דברים כשצריך, "הוא בטח יהיה
קצין באיזו סיירת בצבא" חשב לעצמו ירון בעודו עושה את דרכו
מאחורי גולן, "אפילו אם נתגייס לאותו מקום ובאותו הזמן הוא
בטוח יהיה זה שיפקד עליי", כדור שחור החל להתכווץ בבטנו של
ירון, הוא הגיע ממש מאחוריו של גולן ופתח (בקושי) את הניצרה של
המטפה, "הצל שלו, זה מה שאני", דמעות החלו לזלוג מזוויות עיניו
של ירון, הוא הרים את המטף ובצעקה אדירה הנחית אותו על אחורי
ראשו של גולן..

גולן התמוטט לרצפה, הלהבות המשיכו לעטוף את הכיתה ולהתקדם
לעברם, ירון פשוט עמד מעליו ובהה בגופו המוטל לרצפה, שלולית של
דם מצטברת, הולכת וגודלת מתחתיו..

לפתע הדלת נפרצה! דרך הדלת פרצו מורים ותלמידים אל הכיתה עם
צינור מים, דרך הדלת ירון יכול היה לשמוע את סירנת אזעקת האש
שכנראה הופעלה ברגע שהעשן פגע בגלאי העשן שבתקרה, החדר התמלא
כולו בעשן אפור וסמיך, האש כבתה..

כשהעשן התפזר לבסוף יכול היה ירון לראות מורים מוכי הלם, מורות
רועדות, תלמידים ובמיוחד תלמידות ממררות בבכי ליד גופו המוטל
של גולן..
ירון הביט מטה בהתפרצות הרגשות שסביבו ולפני שהתחרט, לפני
שבכלל החל לפחד מהתוצאות של מעשיו, מהמבטים המאשימים שעוד רגע
בוודאי יופנו אליו, הוא פשוט קפץ את אגרופיו.. וקינא....



"הייתי הילד הכי קטן בכיתה, הכי קטן בשיעור והכי קטן בהפסקה"