יש לי מין תחביב כזה... אני בוכה.. באופן מקצועי. זה לא תמיד
יוצא לי טוב, אני מנסה להתאמן על זה, אבל לא תמיד יש
הזדמנויות. גם לפעמים כשאני צריכה לבכות אני לא מצליחה, ואז זה
מעציב אותי. אבל אני תמיד אשאר תקועה עם הפרצוף המחייך הזה
כאילו כלום. רק כדי לחזור לבית ולנסות לבכות עוד. זה מן אתגר
כזה, לבכות כשאני לא ממש צריכה כדי שאולי, אם יגיע הזמן המתאים
אני אוכל לבכות. כי, בכי זה דבר נורא רגשי, וברגע שבוכים, ברור
שהבוכה הוא בעל רגש. כלשהו. ולכן, אם אני אבכה, ומשהו יראה
אותי, המסקנה הברורה תהיה שגם לי, יש רגשות. לאנשים יש נטייה
להתעלם מזה, באופן מקצועי. שיש לי רגש. אני רק הכתף של האנשים
בעלי הרגש. רק כתף. אין לי שום ערך או סגולה אחרת. כתף. אני די
התקדמתי. הגעתי לרמה של עיניים לחות. אני יודעת שברגע שאני
אצליח לעבור משלב העיניים הלחות לשלב הדמעות, הבכי יהיה הרבה
יותר קל. הדמעות הן הסימן שמישהו בוכה, סממן ברור. זה בדוק.
לפעמים, אחרי שאני לא מצליחה לבכות, ואני הולכת לישון, הדמעות
מתחילות להיערם בזוית עיני ואז נשפכות אל תוך הכרית שלי. לכרית
שלי יש כבר אוסף דמעות. אבל אלה דמעות לא שוות. אלה דמעות
אמיתיות.



"כמות הדמעות בעולם היא קבועה. בכל פעם שמישהו מתחיל לבכות, אי
שם מישהו אחר מפסיק. זה נכון גם לגבי הצחוק" (מתוך: "מחכים
לגודו"- סמואל בקט)