|
שלום. מה שלומך?
כאילו את בקצה העולם. את כמעט פה לידי.
איך זה שאני מעדיפה לכתוב לך ולא לשמוע את קולך?
אולי אני לא רוצה שתעני.
אולי אני מעדיפה שלא לשמוע מה יש לך לומר.
אולי אני יודעת שהמילים שלך יכנסו עמוק לתוכי.
אולי המילים שלך מפחידות אותי.
רק דרכך למדתי מהו פחד.
כשנכנסתי ברגליים רועדות לתוך מה שקראנו הקן שלנו.
הקן החמים והנעים.
הוא כבר לא היה נעים כל כך כשאת בתוכו.
אני רוצה לצעוק.
עליך.
להגיד לך דברים.
שינעצו לך בבטן ואת תדממי.
אני מדממת מולך ואת ממשיכה.
אני עוצמת עינים והמילים שלך חודרות לתוכי.
גם אם אפול לרצפה לא תוותרי. תהיה בשלך.
אני, אני לא מבינה אותך.
יש לך דרך. שונה. לחשוב. על מה שאני. שאני? עושה.או לא עושה.
אני מתחבאת ומתגוננת. את לא מניחה לי.
לפעמים אני מסתכלת עלייך ברגע של טירוף. מסתכלת ומרחמת. על
עצמי.
ואז אני בוכה. הדמעות שלי, יש להן חיים משלהן. למדתי להתבייש
בהן. הן עושות אותי חלשה לידך. מולך אני צריכה כוח.
אני בוכה. את שותקת. אני חושבת על אסטרטגיה. לתקוף? לברוח?
את מחבקת אותי.
מרגיעה. אני מתקפלת.
הכאב מתפזר בחלל החדר.
מתגנב מתחת לדלת הסגורה, דרך החלון.
אנחנו נשארות בחדר. |
|
"כשהוא גדול אז
הוא יכול לגעת
בכולנו" (מתוך
שיר הפתיחה של
"ברני")
ואני שואלת את
עצמי... |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.