פרחח.
פרחח הייה לי כמו חבר, ידיד נפש, הוא ידע הכל עליי, אני ידעתי
כל מה שיכולתי לדעת עליו.
מכירים את התחושה שאתם פוגשים מישהו, שלא הכרתם לעולם, לא
ראיתם אותו אף פעם, אבל למרות זאת, אתם מרגישים כאילו אתם
מכירים אותו כל החיים? אתם יכולים לספר לו כל דבר, מהסתמי
ביותר ועד האישי ביותר רק בגלל ההרגשה הזאת ולא בגלל שאתם
קרובים או משהו דומה? ובכן, ככה זה הייה בייני לבין פרחח, מהצד
שלי בכל אופן.
הכרתי אותו ברחוב, אני וחברה שלי בדיוק חזרנו מהצופים והוא
פשוט הייה שם, בודד, עצוב, הייה בו משהו שמשך את תשומת ליבי
וישר ניגשתי אליו. למרות שגם חברה שלי רצתה אותו החלטתי שאני
זאת שהוא ילך איתה הביתה אחר כך.
דיברתי איתו קצת בדרך לבית שלי, יכולתי לספר לו הכל (וכמו
שציינתי למעלה - לא הכרתי אותו לפני זה) אני חושבת שדיברתי קצת
יותר מדיי ושהוא השתעמם, אבל בכל זאת לא הרגשתי דחויה או
משהו.
הבאתי אותו הביתה, הצגתי אותו לפני אמא שלי ואחותי וגם פבלו
ואופק (החבר המסריח של אמא שלי והילד הקטן והמעצבן שלו) והם
בהתחלה נורא התלהבו ממנו ואמרו שהוא חמוד, אבל ידעתי שזה לא
ימשך הרבה זמן אצל אמא שלי כי ככה היא, זונה.
היינו אצלי בחדר, שכבנו על המיטה והירהרנו בינינו לבין עצמנו
על החיים, שמענו קצת מוזיקה ונרדמתי.
בבוקר אמא שלי אמרה שזה לא מוצא חן בעיניה כל הסיפור הזה ואסור
הייה לי יותר להיות איתו.
הבאתי אותו איתי לבית ספר מפני שלא הייה לו לאן ללכת וחיפשתי
אנשים שהוא יוכל לגור אצלהם בינתיים, עד שההורים שלו יחליטו
שאיכפת להם ממנו, יחפשו אותו והוא יוכל לחזור הביתה.
בהתחלה החבאתי אותו במדרגות ליד הסיפרייה כי אסור שיהיו
"גורמים חיצוניים" בבית ספר שלי.. לא יודעת למה, בית ספר
דפוק.
מה שלא החזיק הרבה זמן מפני שהייה לו משעמם שם ארבע שעות לבד
ומדיי פעם מישהו יוצא לבקר אותו, אז הוא ירד מהמדרגות ואיזה
מורה אחת לספרות ראתה אותו ואמרה לי ישר להוציא אותו משטח בית
הספר.
הבאתי אותו חברה אחרת שלי, שיהייה אצלה כמה ימים, אבל היא
התאהבה בו וכמו שנראה לי כרגע הם ישארו ביחד לנצח.
לעולם לא אראה את פרחח שוב. |
