את מרגישה כאילו כל העולם נפל עליך, עכשיו, ברגע זה. אז את
בורחת, מתחילה ללכת, בלי לדעת לאן. את, והדיסקמן. שומעת את
אותו השיר, שוב ושוב. רוצה להבין. להבין מה קרה. להבין מה
עושים הלאה. אולי טעית. זאת התשובה הכי הגיונית - טעית בשיפוט
דעת, וטעית בהחלטה. וכרגע, את מצטערת. אבל אין מה לעשות. יש מה
לעשות. אבל לא בשבילך. אין לך את האומץ. מפריעים לך כל האנשים
מסביב. כל התגובות מסביב. למרות שאת לא שמה זין. אם היית, רק
את והוא - היית אומרת לו. אומרת לו מה את מרגישה. כמה את
מצטערת שעשית מה שעשית. אבל זה לא ככה. ואת גם מפחדת... אולי
ההרגשה שלו השתנתה. ואת מנסה שלא לחשוב עליו. אבל בגללו יצאת
לסיבוב הזה. סיבוב של שעתיים. בלי לדעת לאן. ואת מפחדת. מפחדת
שאת רוצה בגלל הקושי, ואז שוב תפגעי באנשים מסביבך, בלי להיות
אשמה. ואת מנסה להתעלם. את תקועה. תקועה בין שתי אפשרויות.
הוא, או העולם. כנראה שהפעם דפקת את עצמך. במונולוג הזה אין
תשובה.