לדגמן בעירום זה קר..
יושבים על כסא, שולחן או סתם עומדים  באיזו פוזה מעניינת, המבט
שלוח לסדק בריצפה,
או לזבובים המתנפצים למגע הפלורסנט החם.
אין שום סיכוי שיביאו תנור?..
משהו.. להתחמם, עומדת, ככה שעה תלוי זמן הציור, ובינתיים..
עוברות מחשבות, אמורות לחמם, אבל כל חלק בגוף כבר סומר מהקור,
כי למישהו שמן מכיתה חם אז הוא פותח ת'חלון ואפילו טיפות גשם
מתיזות עלייך את עצמן.
ומה הטעם, הריי בסוף הציור יילך לעזאזל, הוא לא ייתן להם שום
דבר, כי אם זה לא מושלם,
ואם זה לא בצבעים הנכונים אז זה נזרק לפח , אחריי שהמורה ,
כמובן, נותן משוב, כלומר-
קוטל.

ושעה עוברת, קצוות אחדות משיערך כבר נרטבו ממש מהחלון, ואת
מרגישה אייך הקור חודר מבעד לריאותייך השבריריות, את נעשית לאט
...לאט..חסרת תחושה.
כולם נרדמו מבחינתך, ואת לא יכולה להירדם, אחרת אייך תשמרי
שהפיטמות שלך לא יינשרו מהקיפאון שאחז אותן כבר לפניי 10
דקות.
כלום לא עוזר,
חושבת על הוואי, חם, שמש, זיעה.
אותך לא מעניין כלום, כי כולם נרדמו בשבילך, הם בוהים כמו
פסלים בגופך הערום, זה לא עושה להם כלום, הם עסוקים, בלצייר את
הסכמה הקבועה שלהם כי כמה נשים כבר עברו להם מול הפרצוף
בשעורים האלה?...לפחות 10 בחצי השנה האחרונה.
לרגע, היה נדמה, נטף למישהו ריר, אבל אז הבנת שהוא רק שיחק עם
קצהו של המיכחול במן עיסוק של ציירים.

סאונה, ג'קוזי, מקלחת של מים רותחים שמשאירים אדים על המראה,
שום דבר לא עוזר.
ואז הפסקה, את לובשת את החלוק, ומשחררת שרירים שנתקבעו להם
בזמן אותה תנוחה משעממת. וכולם שותים קפה, בלי סוכר, הם
רציניים כאלה..מתוחכמים, ומה הפלא..ציירים.
וחוזרים לחצי שעה נוספת, מייגעת, והשיעמום מציף, את משתדלת לא
להירדם באמצע,
שוב המבטים המקובעים בשדיים שלך, שנדמה לרגע הפכו לפסליי שיש
כחולים..
ואת לרגע לא מבינה אייך גופך מחזיק מעמד מול איתני הטבע
המציקים, ולאצבעות רגליך יש צורה של גוש בצק, שיצא
מהמקפיא..והנה נגמר, רק מהמחשבות עבר הזמן,
וכולם אורזים את עצמם, ואת כישרונם ויושבים לראות מה יצא...
ואני , עטופה בחלוק צבעוני, מוקפת קהל ציירים ששואל אותי איזה
ציור יותר טוב..יותר יפה..
יותר מביע..
ואני לא חושבת שהם קלטו את המבט הקפוא שלי, ואת המחשבה שהתפזרה
בראשי,
"אם הייתם ציירים, הייתן מסוגלים לקלוט את שביבי הקרח שנטפו
מהאף שלי בשעה וחצי האחרונות", והם מחייכים, כי גם אני חייכתי,
הבדיחה בראשי חיממה אותי, כי זה כל מה שנשאר לי בסוף, רק לגחך
ולצחוק הכל, כי כל השעה וחצי האלו , קפאו לי כל הדמעות מבפנים.