שוב הכנסתי את עצמי לפח.
פח, שהייתי בו במשך ארבעה חודשים והצלחתי לצאת ממנו ועכשיו,
אני שוב בתוכו.
הצלחתי לסגור את המכסה ופתחתי אותו.
ברוב טיפשותי.
עכשיו אני תקועה בתוכו. סגרתי אותו שוב אבל הפעם, מעלי אני
בתוכו. סגרתי את המכסה מעלי. אני תקועה עמוק בזבל. הבטחתי
לעצמי לא להיכנס לתוכו אף פעם שוב אבל לא הקשבתי למוח, הקשבתי
ללב ועכשיו, הוא עמוק בפח יחד עם כולי.
אני רוצה לצאת, תפתחו את המכסה, תשמעו אותי צועקת תרימו אותו
מעלי.
אבל אף אחד לא שומע, אף אחד לא עוזר, אני תקועה שם בלי אפשרות
לצאת.
והפחד, הפחד עוטף אותי החושך, בלי טיפת אור.
ואני מפחדת, מפחדת שלא אראה יותר את האור, האור שאני כל-כך
אוהבת שאני כל-כך רוצה להרגיש עכשיו. את החום שלו, את ההרגשה
המדהימה הזאת שאני כל-כך מתגעגעת אליה והבכי, הבכי מגיע שוב.
הבכי מהגעגועים לאור הזה.
הבכי שאומר "לא היית צריכה להכניס את עצמך לפח הזה שוב" ואני
יודעת שזה נכון אבל אני לא מצליחה לצאת כי המכסה כבד מנשוא.
ואין מי שיעזור לי, אף אחד לא שומע את זעקתי. והפחד גובר שאף
אחד לא יבוא לחלץ אותי מהפח ואני אשאר בתוכו עד שאמות, עד שלא
אוכל לסבול יותר את החושך, את התקווה שמתנפצת כל פעם מחדש.

הנה, מישהו פתח את המכסה ואני בחוץ!
אני רואה את האור, מרגישה את ההרגשה החמימה הזאת שכל-כך
התגעגעתי אליה. ואני כל-כך מודה לו שהוא שמע את הזעקה שלי ושבא
לקראתי, עזר לי והרים את המכסה, הוציא אותי מהזבל.