הבוקר הראשון שלי אחרי הגשם
היובש המוזר שאחרי הסערה,
התחושה שעננים שחורים עומדים פתאום מלכת
מחזקים עכשיו בלב את שורשי החרדה.
השלוליות הרטובות שעל הסדין שלי
נספגו בזוויות של הכרית הלבנה,
והעיניים נפקחות ואז בודקות את כל החדר
לוודא שהתקופה האפורה סוף סוף חלפה.

וזה נכון שאין יותר דרישות
מלבד לחוש ברוגע,
להרגיש את הקרניים
שיצרו עולם חופשי.
שלא יהיו בו דאגות
או מחבואים מפני הגשם
מין מקום שבו נוכל לראות
עתיד יותר נקי.

הידיים הרכות נוגעות בפה שלי
מלטפות ומרגיעות עם כל שניה של נשימה,
הן לוחשות לי "עוד מעט יהיה בסדר"
כי הן יודעות כמה חיכיתי שתבוא סוף סוף דממה.
האצבעות עוברות עכשיו על הקלידים שלי
במנגינה כזאת שיש בה משהו שכואב,
טיפה של עצב כה נוגה כשאין מילים שיעבירו
את הצלילים מבלי לחתוך במיתרי הלב.

וזה נכון שאין יותר דרישות
מלבד לחוש ברוגע,
להרגיש את הקרניים
שיצרו עולם חופשי.
שלא יהיו בו דאגות
או מחבואים מפני הגשם
מין מקום שבו נוכל לראות
עתיד יותר נקי.