שוב נסעתי עם הילד לת"א, הקטן אוהב את הכרך הגדול, אין מה
לעשות. מחבלים מתפוצצים על ימין ושמאל, טנק דלק עולה הון,
העצבים של אבא לא שווים את ההילוכים הידניים של הרנו בת
העשרים, אבל הזאטוט בשלו:"אבא- לירקון". והילד עדיין כל כך
תמים: "אבא אולי נלך לשחות, ואיפה הדגים, ואיפה שחיינים?"  לך
תסביר לילד שהדגים המסכנים שנקלעו בטעות לזרזיף הירקון מעדיפים
לזרוק עצמם על הגדה הקרובה או להיכנס לתוך מנוע חולף של סירה,
מאשר לחיות בבוצה הרעילה. אפילו מיטב המומחים עדיין לא פענחו
את שלל הבקטריות והזנים המשונים מריאות האוסטרלים המסכנים. אבל
הוא כל כך תמים וחמוד... אפילו כשאנו הולכים ברגל והוא אומר
לי: "אבא-תעצור, תקשיב, זמזום דבורים", לך תסביר לילד שקו
החשמל הגבוה שעובר לו שלושה מטרים מעל הראש ומסרטן את כל באי
הפארק הוא המשמיע את הזמזום הנוראי...  אאחח, ילדים.
אז אנחנו חוזרים הביתה על איילון, זוחלים על כביש מהיר כפי שרק
אצלנו אפשר והילד מעביר את התחנות כמו מנסה לחבר את המילים של
כל השירים לשיר אחד שמח, אנו כבר בכניסה להרצליה, והילד נזעק
אל החלון, נושם עמוק ואומר: "אבא, תריח - ים". לרגע, חשבתי
שהוא מתלוצץ, אך הוא פותח את החלון, נושם עמוק, מה שבוודאי
מקצר את תוחלת חייו בחמש שנים לפחות, מסתובב אלי עם חיוך גדול
על שפתיו, "אבא- ים". הקולות צורחים בראשי: "תגיד לי, אתה
נורמאלי ילד? איפה גדלת? מ'יזה אבאש'ך? מי נותן לך לנשום ריח
של אתר טיהור שופכין, לא מלמדים אתכם שום דבר בבית הספר??!!"
אך בחיוך קטן שעולה על שפתותי אני תופס אותו ביד ימין בעדינות,
מושיב אותו במושבו, סוגר את החלון ואומר לו: "נכון, ילד,
נכון".    
שאלוהים יעזור.....