[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








שוב העשירי באוקטובר הגיע, רק הפעם מצאתי את עצמי לבד. בלי אף
אחד להתקשר אליו, בלי אף אחד להיפגש איתו או לדבר איתו. מצאתי
את עצמי, מול מסך המחשב בעבודה, מביט בעצמי מבעד לעוד מכתב
וחושב על ניר. ניר היה אחד מאותם האנשים שמחי החיים, בעלי חיוך
מרוח על הפנים, שלא משנה כמה ניסית למחוק לו אותו לא הצלחת,
ובאמת שהיו מקרים שעלה לי על העצבים וניסיתי- לרוב ללא הצלחה
משמעותית. ניר היה אופטימיסט מהזן הכי נורא, אלו שמחייכים גם
שנופלים, שמאמינים שתמיד תזרח השמש מחר ושאחרי הגשם תצא קשת...
שאלוהים יעזור. ניר ואני הכרנו בצבא, שני ילדים לבושים בירוק
עושים עוד שמירה ועוד מטבח, בוהים במפקדים, יורים ברעים,
ונהיים חברים, אחים. זמן עובר, אני לומד להכיר את אחותו ואפילו
לזהות את קולה בפלאפון, את החברה שהייתה לו בכיתה ג', את הצלקת
הקטנה בסנטר שנפל מהאופניים בבית הספר, את בת הקיבוץ הסמוך
שהכיר באחת החופשות הקצרצרות ואת המושב הקטן שלו,  באופן שלא
היה מבייש את מקימו ( אליהו הלחמי אם אני לא טועה). אז הזמן
עובר, מסיימים מסלול, עולים ללבנון, נתקלים במחבלים וניר מקבל
צרור. סיפור שכמותו היו כבר כמה, אך בשבילי זו הפעם הראשונה.
לא פעם ראשונה להיתקל במחבלים, לא פעם ראשונה שיש מוות בצוות,
ביחידה, אבל בהחלט הפעם הראשונה להרגיש את דמו של החבר הכי טוב
שלי, נוזל ומכתים את מכנסי ולא במסגרת תרגול עירוי שעשרות מהם
עשיתי על אותם ורידים ממש שניסיתי להציל, לראות את ידי המנסות
לעצור את השטף הזה, כאילו מנותקות מגופי, עובדות בקצב מטורף,
מצמידות תחבושות, מחדירות עירוי ועוד אחד ועוד אחד, את העיניים
הכחולות מביטות בי מבעד ללכלוך, לצבע השחור- ירוק של ההסוואה
שמרח על הפנים טרם היציאה, לרעידות הקטנות של גופו, לעפעפיים
הנאבקים להישאר פקוחים, לשפתיו המאבדות צבע, לשים לב פתאום
לקור, לעזרה שכולם מנסים להגיש, לבליל הקולות שמסביב ולידיעה
שמי ששוכב לידי הוא החבר הכי טוב שלי, והוא נושם את נשימותיו
האחרונות ואת המסוק שממריא וגופתו של החבר שלי שכשלתי מלהציל
מונחת בבטנו.
אז הזמן עובר, אני משתחרר, עובד, נוסע לחו"ל, חוזר, לומד,
עובד אבל עדיין כל ידיעה על חייל הרוג בלבנון, כל תמונה על
מארב שכשל בעיתון, על עוד פלוגה ששכלה את מפקדה, על "24 שעות
עם אגוז",  מביאה איתה את אותו הלילה, בחלום. שכולם ישנים,
שהחברה זרוקה לה על המיטה לצידי, או סתם בשינה לבדי (שלבחורה
נמאס ממני), אני חי שוב את הלילה השחור, את רעש היריות
מתפוצצות באוזני, את ריח אבק השריפה,הצעקות, את הגוף שצונח
לידי. לא המוות ההרואי שתמיד רואים בסרטים: את הפצוע התורן
מספיק למלמל כמה מילים אחרונות: לאישה, לבוס, למשפחה ולאומה,
עוצם את עיניו בעדינות, את קצוות השיער מונחת בדיוק סימטרי על
פניו המושלמות, אלא את הגוף הרופס חסר החיים, המדים הקרועים
והמלוכלכים, צחנה של זיעה ופחד, המחסניות הריקות והציוד הרפואי
שזרוק סביב, מבטים מתחמקים ואת מצבת האבן שמכסה כיום את ניר,
את פרצופה של אמו בפעם הראשונה שנפגשתי איתה אחרי העשירי
באוקטובר אלף תשע מאות תשעים ושבע.
אז הגיע הזמן לאזכרה, אני עולה על האופנוע המקרטע ונוסע לצפון,
כבר שנתיים לא נסעתי, למה? לא יודע. האמת: כן יודע, אבל מעדיף
לענות: ככה! שונא את החיטוט  המיותר הזה, כמו הפסיכולוגים
המסכנים בצבא שמביאים לאחר מקרים כגון אלו, שחושבים שמשחקי
תרפיה בגרוש יעזרו,  "נו אז תספר לי מה היה, מה אתה חושב שצריך
לקרות עכשיו?, אז איך אתה מרגיש עם הצוות עכשיו?" שבעצם התשובה
היחידה שהוא רוצה לשמוע היא: "אני עצוב נורא, בטח יעבור לי תוך
כמה ימים ורק מחכה לרגע שנעלה שוב ונחסל את בני הזונות האלה".
שלמעשה התשובה היחידה שעלתה לי אז במחשבתי וגם עכשיו היא פתיחה
של הנצרה וסחיטה עדינה של ההדק לברכו הימנית ואם ימשיך עלי את
טכניקת ההמהום וההדהוד המבין והמתחשב אז גם לשמאלית.
את שם המושב אני לא זוכר, אבל את הדרך לשם משום מה כן. אני
מפחד מהמפגש, לא מניר אלא ממשפחתו, עם ניר אני מתמודד בתדירות
גבוהה הרבה יותר, אותו אני יכול להשתיק בטענה שאני מאבד את
שפיותי ברגעים קשים, ובזמנים אחרים שהשיח הזה הוא נורמאלי
ורגיל... אבל מאימו, מה לעזאזל יש לי להגיד? איך אצדיק את
היעלמותי, למה לא באתי כבר שנתיים???. למזלי נסיעה על אופנוע
מצריכה ריכוז ובכל מקרה אני רגיל לברוח משאלות חשובות בבהייה
סתמית, תוך הפטרת משפט לא מחייב לסביבה וגם לעצמי. שעה קלה
עוברת ואני מוצא עצמי בשער המושב, נוסע לבית העלמין הצמוד אליו
ורואה את הפיאסטה הקטנה של אחותו בצד. הדופק מתחיל להלום
ברקות, העפעף השמאלי מתחיל לרטוט ואני רשמית עצבני. אני פוסע
על שביל האספלט השחור החוצה את השורות הקצרות והולך לקבר של
ניר. אני רואה את אמו, אחותו ועוד כמה אנשים שאני מכיר הכרות
שטחית של שלום שלום, בינות קברים ובתי אבלים משנים קודמות. כמה
אנשים מהיחידה שהתקבצו גם הם לכאן, אני מהנהן להם לשלום  וניגש
לאמו של ניר בהרגשה שכל רגע ליבי בוגד בי ויוצא דרך חולצתי,
היא מביטה בי, שולחת את ידה לעברי ומחבקת אותי בלי לומר מילה.
אני עומד שם, עם עיניים מוצפות דמעות, מנסה לא להראות, ומרגיש
אידיוט.
אולי זה הזמן לציין שבמשך קרוב לשלוש שנים ביליתי זמן לא
מבוטל בביתו של ניר, כפי שאמו הגדירה אותי לאורחים: בן המשפחה
האובד מתל- אביב. המדהים הוא, ששום שאלה לא נשאלה באותו יום,
שום איפה היית? לאן נעלמת? לא מתקשרים? כלום. זה לא אומר שלא
שפכתי את ליבי כמו פוליטיקאי שקיבל במה פנויה, רמקול וזמן בלתי
מוגבל. סיפרתי על העבודה ,על הלימודים, על דנה שעזבה ועל החיים
במרכז- (מה שתמיד נראה לי מעניין את המתגוררים בצפון הרחוק
משום מה). היא סיפרה לי על המושב, החיים כבר 4 שנים בלי ניר
ובכלל. השעה הרבה אחר חצות, אני יושב מותש על המדרגות הקטנות
בכניסה הצדדית, מסתכל אל הלילה השחור, נושם את האוויר הנקי של
הצפון ונזכר בשטויות: מגניבות של ציוד מחברינו היקרים במוצבים,
שפיכה של בקבוק פוסיד לקנקן המים של הצנחנים בבט"ר ועד
לחיקויים של המפקדים בקורסים השונים.  
אני קם מוקדם בבוקר ונוסע חזרה לתל- אביב האוויר קריר ואני
חושב: על מה לעזאזל אני מבזבז את החיים? מאבק לכסף? למה? בכדי
לשלם את החשבונות בזמן? ללימודים שבמקרה הטוב אני אסמן וי
ברובריקה של תואר ראשון? לעוד ראיון של עבודה משרדית עם משרד
גדול מחשב וכוס קפה משלי? לאישה שלא תבין למה אני מתעורר באמצע
הלילה עם מבט מטורף בעיניים? למזדה ? לשנים וחצי ילדים? לסרטן
בגיל שישים? אני פותח את המשקף ונותן לרוח לדפוק לי בפנים, לא,
לא ממש עוזר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
עיוור!

פרובוקטור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/5/02 23:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יניב רפאל

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה