כבר ארבע שעות אני שוכב פה ואת האמת, כבר כואבות לי הביצים.
לפני חמש דקות חירבנתי, כבר פעם שנייה להיום. תאמינו לי, עדיף
לגווע ברעב מאשר להסתובב עם שקיות מסריחות בקסדה שיגרמו
לזבובים לנשק לך ת'תחת. דני פה לידי, הוא נרדם לפני איזה רבע
שעה או שעתיים, מזמן כבר איבדתי את חוש הזמן. בכלל, נמאס לי
כבר להסתכל בשעון ולהתבאס כל דקה. אני נשבע לכם, אם נחטוף
כדור, זה יהיה בגלל הנחירות האיומות שלו. אני כבר מזמן הייתי
שם לו משתיק קול על האף. תומר עדיין מתעסק בשטויות שלו. כל כמה
זמן, כשהוא מרגיש עירני מידי הוא מוצא לו תעסוקה מוזרה אחרת.
ברגע זה ממש הוא קוצץ את הציפורניים בידו השמאלית. קוצץ ומכניס
לפה, קוצץ ומכניס לפה. אני לא יודע איך בנאדם בן 21 עוד לא
נפתר מהרגל מגונה שכזה. אני כבר בכיתה ד' נגמלתי מזה, אחרי
שיום שלם מצצתי סוכרזית מהציפורניים שהטעם שלה הזכירה לי את
הרוע של אמא שלי. והוא שוקד ויוקד על כל ציפורן, לא מאבד טיפת
סובלנות, נוגס בדייקנות מילימטרית את הציפורניים שלו. אני אומר
לכם, הבנאדם מהופנט, ברגע שהוא עסוק בעיסוקים שלו הוא לא רואה
ממטר, אני לא אתפלא אם יתקעו לו כדור בתחת והוא ימשיך בשלו.
אני וליאור היחידים שדרוכים. ליאור הוא הקיבוצניק האוטנטי,
מחוספס, דרוך, ממצמץ פעם בדקה וגם זה בדרך אגב. עליו אני הכי
סומך, ביחד אנחנו כלי מלחמה שלא ברא השטן. האמת, כבר די נמאס
לי מהכניסות והיציאות האלה. ואתם יודעים מה הכי מבאס?
הדיסקרטיות. אני לא צוחק, רק לפני חודש שכבנו במארב לחוליה
בלבנון. אני מוכן לספר, אבל תבטיחו לנסות לשמור על דיסקרטיות.
נמסר לנו שיש בית נטוש והתבצרו בו שני ערבים מבוקשים שמפציצים
אותנו בנשק כבד. בתדריך נמסר לנו לפרוץ, לזיין להם ת'צורה
ולחזור לבסיס.
שמונה ומשהו שעות זחלנו לעברם, כל אחד נראה כמו שיח, עם קוצים
על הראש ובתחת. אתם יודעים מה אני חושב? אני יודע שזה ישמע
אידיוטי אבל תארו לכם שכמה מחבלים עולים על מארב שלנו. רק
תתארו איך זה להחזיר אש כשיש לך שיח מכוער על הראש, כאילו
בואנה, הערבים עוד יתחילו לצחוק עלינו. אז אחרי שמונה ומשהו
שעות שאנחנו שוכבים על קוצים לתומר נשבר הזין. פתאום הוא
אמר:"חכו לי פה, אני הולך לזיין כמה ערבים", ועבר משכיבה
לכריעה. ליאור לא איבד אף רגע:"תומר, תמסמר את התחת שלך בחזרה
לאדמה לפני שאני עושה בך חור כזה שלא תישאר אפילו מסגרת". תומר
עשה את עצמו לא שומע, התרומם והתחיל ללכת לכיוון הבית הנטוש.
לא היה צריך אפילו לדבר, היה ברור לכולם שזה הזמן לפעול. אם לא
נפעל עכשיו תומר יחטוף בראש וגם יסגיר את כולנו. הכנתי את כולם
לרגע הבא. פתאום כל אחד נהיה רוצח שכיר, מבצע את משימתו בלי
שאלות, מאולף ככלב ציידים, חד וחלק, במקצועיות מרבית.
היינו עתה בערך עשרה מטרים מהבית. היה אור בחלון והיה ניתן
לשמוע שלוש דמויות שונות מדברות בערבית. שני גברים ואישה.
אנחנו היינו עם הפנים לחלון והדלת היתה בצד הימיני של הבית.
פקודותי כבר היו בראש חיילי עוד לפני שפציתי את פי. נתתי את
הפקודה לפעול. דני ותומר רצו כפופים לכיוון הדלת הימנית, כל
אחד מצידה האחר, מחכים לרגע המתאים ביותר. ליאור הגיע לחלון
והתמקם מתחתיו כשרימון כבר מוכן בידו. ברגע שראיתי שכולם
בעמדות אמרתי לליאור:"קח שלושים שניות וזרוק". רצתי לדלת
הימנית, נעמד לשמאלו של דני, מחכה לסימן של ליאור. ליאור היה
דייקן כרוני. לא רק במבצעים, בכל דבר אפשרי. פדנט כזה אני בטוח
שלא ראיתם, הנעליים תמיד מצוחצחות, הרובה תמיד נוצץ, הכול חייב
לתקתק כמו שעון שוויצרי. כולם היו מוכנים
לזינוק, כבר נשמעו המילים "למקומות" ו"היכון", רק ה"צא" היה
חסר.
פתאום הם התחילו לצעוק אחד על השני. ערבי אחד על האישה, האישה
על הערבי השני והוא על הראשון, ממש השלימו מעגל סגור. ואז זה
נשמע. כמו מפתח יחיד בעולם שנועד לפתוח מנעול יחיד, כך אותו
צליל מוסגר בראשנו כזה שמיד אחריו מגיעות היריות. ניפוץ החלון
על ידי הרימון, שוקם האילם של הערבים, התגלגלות הרימון ועצירתו

הפתאומית. הם התחילו לצעוק. עשירית שנייה אחרי הפיצוץ נכנסתי
גם אני, דרוך כנמר האורב לטרפו. מיד אחרי נכנס דני ואחריו
תומר. העשן עוד לא הספיק להתפזר. ראיתי דמות מתכופפת וזורקת
משהו על הרצפה. לא היססתי לרגע והתאמתי לו כדור לצוואר. לערבי
השני לא היה סיכוי קלוש. הוא לא מצא את הנשק שלו אז הוא התחיל
להתחנן ולבכות בערבית. תומר חייך חיוך רחב וירה לו בברך.
כמויות אדירות של דם החלו משפריצות מברכו, כאילו הכדור הרגע
עלה על מוקד של נפט אדום. תומר היה ימני פנאט. הוא ידע להסתיר
את זה טוב ובכלל לא דיבר על זה. אפילו אני גיליתי את זה רק
אחרי שמונה חודשים שהיינו אחד בתחת של השני. זה תמיד היה
במארבים. אחרי כמה שעות טובות הוא פתאום היה מוציא מלמול
מהפה:"כוס אמא שלהם, הייתי דופק לכל אחד ואחת מהם כדור בראש."
עכשיו שלא תבינו אותי לא נכון, זה לא שאני לא יודע שביטויים
כאלה נשמעים בצבא כמו "הקשב" ומילים נפוצות
אחרות, זה פשוט שאני מכיר את תומר. הוא בחיים שלו לא לכלך על
הערבים. אפילו באוהל, אחרי שהודיעו לנו על ההתייצבות הבאה שלנו
בלבנון הוא היה שותק והולך לישון כמו תינוק. אלה היו המארבים
הארוכים האלה, בהם הבנתי שנצור בו משהו הרבה יותר חזק ורציני
מסתם קללות ואיומי סרק. הוא פשוט עמד שם וחייך, חיוך שטני,
חיוך של השלמה, משימתו בוצעה בהצלחה. יריתי לו שני כדורים
בחזה. על תומר רק צעקתי:"מה אתה עושה? אידיוט! אין לנו זמן
למשחקים האלה. את האשה לא ראינו בשום מקום. הייתי בטוח ששמעתי
אישה מתווכחת עם שני הערבים. דני התחיל להשתגע:"איפה הבת כלבה
הזאת, לאן היא כבר הספיקה לברוח?". התחלנו לחפש בבית. תומר היה
עצבני והוציא את כעסו על ידי העפת כל החפצים הנקרים והלא נקרים
בדרכו. לקח לנו פחות מדקה לסרוק את המקום כשבתום הסריקה הדבר
היחיד שנשאר עומד היה הבית ואנחנו. תומר לא השאיר שום דבר שלם,
שבר
את הכול החמום מוח. התכנסנו שוב בזירת הפשע. דני אמר שהיא בטח
ברחה ושהוא יוצא לזיין לה את הצורה כשבדיוק באותו רגע ליאור
נכנס, גורר מאחוריו ערבי כפוף ורזה, כמעט מוציא לו את השערות
מהמקום. ליאור שאל:"איבדתם משהו?". אמרתי לו שלא ושאלתי אותו
מי זה הערבי המכוער הזה. "הוא קפץ מהחלון כמה שתי שניות אחרי
שזרקתי את הרימון, כמו אידיוט, נפל לי ישר לידיים. הוא ניסה
להתנגד אז עשיתי לו הכרה עם הקת של הרובה. הערבי הרים לרגע את
הראש. היה לו פנס בעין הימנית, אחד כזה שהיה מאיר רחוב שלם
וירדו לו ליטרים של דם מהאף ומהמצח. אני אומר לכם, פרצוף כזה
מושחת לא ראיתי
מימי. הפרצוף שלו הזכיר לי רסק עגבניות יותר מאשר רסק עגבניות
מזכיר את עצמו. לא ממש הבנתי מה קורה פה, הרי זיינו כבר שני
ערבים והייתי בטוח ששמעתי רק שני גרבים ואישה מתווכחים
וצועקים. הכול התבלבל לי בראש. משני גברים ואישה היו לי פתאום
שלושה גברים ושום זכר לאישה. ליאור קטע את קו מחשבתי:"תגיד,
למה יריתם בזונה?". "איזה זונה בראש שלך?", צעקתי, וכדי לגבות
את הכעס שלי בחנתי את ההרוגים. בפינה של החדר ישב ערבי כשהוא
נשען עם גבו על הקיר, ממש באמצע הפינה, כל כתף על קיר אחר.
ראשו היה מורכן כלפי מטה ודם רב שתף את הרצפה סביבו, תזכיר
לכדור המיותר שתומר תקע בו. בצידו השני של החדר, על המיטה, היה
שרוע הערבי השני, שכוב על בטנו כשפניו דבוקים למזרון וכל
צווארו אדום. היתה לו גם מטפחת שכיסתה את שערו, ואף היא הספיקה
להתערבב עם האדום.
דני היה הכי קרוב אליו ופתאום, השד יודע למה, הוא הוריד לו את
המטפחת מהראש. בין רגע לבי הצטמק לגודל של עינב וצבעו כבר לא
היה אדום. לאותו ערבי שתקעתי כדור בצוואר היה מסתבר, שיער ארוך
ומתולתל. פחדי היה עצום. זאת היתה הפעם הראשונה בחיי שהתפללתי
לאלוהים. התפללתי לסיכוי הקלוש שבעצמי ידעתי שהוא בדיוני
לחלוטין,
שהדבר הזה, שיש לו חור ענק בצוואר יהיה ערבי עם שיער ארוך.
הערבי שליאור החזיק התחיל לצעוק כמו מטורף ולהשתולל בפראות.
ליאור תפס לו בכוח בשיער ולא נתן לו לזוז מהמקום. אמרתי לליאור
לעזוב אותו. הערבי רץ בהיסטריה אל המיטה, הפך אותה וחיבקה
חזק, כשפניה מופנות אלי, מביטות בי בעיניים סגורות מבעד לכתף
הימנית של הערבי. כמה שהיא היתה מכוערת. זה קצת ניחם אותי שהיא
היתה מכוערת. לא יודע למה אבל נראה לי שאם היא היתה יפה הייתי
עצוב פי כמה. היו לה גבות עבות, פנים שמנות בצבע מוקה ומעל
השפה העליונה בצבצו להם כמה זיפים קטנים של שפם. חשבתי שאני
הולך למות. המצפון נגס בי בביסים קטנים ומכאיבים. כעסתי על
אלוהים שאחרי שסוף סוף אני מחליט להתקשר הוא לא עונה. פתאום
תקפה אותי מחשבה. תהיתי אם זו אישתו של הערבי אבל מצד שני
פחדתי לשאול. פתאום, בלי שום התרעה מוקדמת הערבי הניח אותה על
המיטה ופנה אלי כשהוא חוזר ושואל בערבית:"איפה הילד?". לאף אחד
מאתנו לא היה מושג על מה הוא מדבר. הסתכלנו עליו כמה דקות,
מחפש תשובה אצל האנשים הלא נכונים כשלפתע הוא החל סורק את
המיטה, אולי היא תעניק לו תשובה הולמת. הערבי חיפש עוד כמה
שניות עד שעיניו מצאו את מבוקשו. הוא הרים שמיכה מהרצפה
ומתחתיה שכב לו ילד קטן וחמוד שפרץ בבכי ברגע שראה את אור
היום. באותו רגע ממש הייתי מוכן לבקש בעצמי מהאדמה שתפתח את
פיה גדול גדול ותבלע אותי שלם. אני גם זוכר שלא הבנתי למה הוא
לא השמיע קול מאז שנכנסנו אבל תיארתי לעצמי שהוא בטח נכנס לשוק
כזה שאפילו לבכות היה
מוגזם. תיארתי לעצמי שזאת בטח היתה האמא של התינוק ולא יכולתי
לשאת את הנטל. יצאת החוצה בלי לומר מילה ויריתי שלוש כדורים
באוויר. אחרי שייצבתי את עצמי נכנסתי בחזרה. פניתי לערבי עם
התינוק ואמרתי לו בערבית שהוא יכול ללכת. הסתכלתי על ליאור
ודני וראיתי שהם מסכימים אתי. לתומר היתה הבעת סלידה וכעס על
הפנים אך הוא לא העז לפצות את פיו. הערבי אמר תודה בנימוס,
הנהן בראשו כאילו כל מה שהיה לא היה מעולם ויצא מהבית בריצה
כשהתינוק בחיקו. אותה תודה גרמה לי להרגיש הרבה יותר רע, אם
דבר כזה עוד היה אפשרי. יצאנו מהבית. כולם שתקו כמו דגים, לא
אמרו מילה. לא בבית הנטוש, לא במסוק שאסף אותנו, לא בבסיס ולא
באוהל. כל אחד הלך עם הראש
באדמה ולא הוציא הגה. כולם, חוץ מתומר. תומר הלך זקוף וגאה אך
שתק כמו כולם. היה מתח אדיר באוויר. אני נאכלתי יותר מכולם,
אחרי הכול אני זה שיריתי בה. דני וליאור ניסו להזדהות ותומר,
השד יודע איזה מחשבות רצות לו בראש. נשכבנו אני, דני וליאור
לישון.
המיטות שלנו היו אחת ליד השנייה כשתומר השלים את הריבוע. תומר
הגיע עשר דקות אחרינו ונשכב לישון. דני התחיל לנחור וליאור לא
הראה סימני חיים. רק אני ותומר היינו ערים. כל אותו הזמן ייסרה
אותי המחשבה שלא הייתי לגמרי בסדר. הרי ידעתי שהאשה בבית
ונכנסתי בכל זאת ויריתי בדמות הראשונה שזזה. מצד שני התנחמתי
במחשבה
שמאיפה יכולתי לדעת שזו היא, מה אם זה היה אחד מהערבים שחיפש
אותי בכוונת שלו? או אולי אפילו זאת היתה אותה אישה בדיוק אבל
עם רובה ביד? מאיפה הייתי אמור לנחש שכל מחשבותיה התמקדו
בכיסוי תינוקה החשוף, שחס וחלילה לא יפגע גם הוא. רבע שעה
שכבתי
במיטה וחשבתי על כל האפשרויות הקיימות ובכל אחת מהן היה משהו
שהפך אותה לבלתי אפשרית ומסוכנת מידי. פתאום תומר התיישב על
המיטה ואמר:"תאמין לי, אם הזונה היתה עושה שפם כל זה לא היה
קורה".