השלט מתעקש שאסור להיכנס למעלית בשעת שריפה.
העשן ממלא את המסדרונות ואני רצה בין החדרים,
אולי מישהו נשאר,
אבל בעצם, מה איכפת לי,
שיישרפו.
לא למות,
מחפשת את המדרגות.
קומה אחת, נשארו רק 20.
עיניי צורבות וחם לי.
הריח בלתי נסבל,
אני נזכרת בניחוח המטבח של אמא.
האוויר מתמעט
וקשה לי לשמוע את השאון המתגבר מחוץ לבניין הבוער,
עוד קומה.
על הקיר תמונה של ילד,
או בדימיוני,
וחיוכו כה מתוק, ופניו כה נעימות,
והוא מתרחק, ולבסוף נעלם.
מחר השרידים ייראו כל-כך אומללים,
כמו האנשים שהיו כאן עד עכשיו,
ואני לא יכולה לברוח מהשיגרה שלהם,
אז גם אני אוותר אומללה.
ואולי לא...
אולי אשאר כאן לארח חברה ללהבות,
ואנוח קצת מכל הפחד מסביב,
אין מי שיחכה לי בחוץ.
אני מגניבה חיוך,
מזמינה את המעלית,
כבר בקומה השביעית.
נכנסתי.
דווקא יום יפה היום.
אוגוסט 1998 |