מישהו הדליק את האור בחדר המדרגות החשוך. לפי קול צעדיו שיערת
שהוא נמצא קומה או שתיים מתחתייך. הצצת ברווח שבין גרמי
המדרגות, אבל כל מה שהצלחת לראות היה יד גברית במעיל גשם שחור.
בצעדים חרישיים ניגשת אל דלת הדירה שבקצה המסדרון. ידך ריפרפה
על עליו הירוקים של העציץ שעמד שם, ואחר ליטפה את האבק מעל
לשלט שעל הדלת, משפ' רוזן. זמן רב כל כך עבר.
שלפת את המפתח הבודד מכיס מעילך ונעצת אותו בחור המנעול, הוא
הגיב בחריקה צורמת כשניסית לסובב אותו, אבל לבסוף הדלת נפתחה.
ההול נחשף לפנייך אפל ואפוף ריח חזק של עיזבון טחוב. ידך גיששה
אחר המתג. האור בחדר המדרגות שוב כבה, אבל עכשיו לא היה שם אף
אחד שידליק אותו מלבדך. מצאת את המתג ואור ניצת בחדר. אחת
משלוש הנורות היתה שרופה ונותרה עצומה ומיותמת מאור. הגפת את
הדלת והלכת אל הסלון. פתחת את החלונות הגדולים שבמרפסת, נותנת
לקור המקפיא של סוף נובמבר להתערבל באוויר העומד בחדר.
הכל נותר כפי שהיה רק מאובק יותר. עטוף נוסטלגיה. ידך עברה על
הרהיטים, אוספת אבק מנומנם. ניגשת אל המטבח, מסירה מעלייך את
המעיל הרטוב ומניחה אותו על הכיסא שבצד. מדליקה בנגיעה את
הרדיאטור הישן. ריח קל של אבק נשרף עלה באפך, אבל הקור לא
השאיר לך ברירה.
המקרר חייך אלייך חיוך ריק ועצוב. לא היה בו כלום, אפילו לא
קור, הוא נותק מן החשמל לפני שנים רבות. הארונות היו ריקים גם
הם, להוציא כמה צלחות וכוסות שנשתכחו מאחור. דלת חדר השינה
היתה מוגפת. פתחת אותה והיא נענתה לך בחריקה צורמת, מביעה חוסר
רצון, מסתירה מאחורי גבה סודות.
הכרים והכסתות נותרו כפי שהיו, כאילו יד הזמן לא נגעה בהם.
נזכרת בלילה האחרון שלך כאן, הלילה בו החלטת סופית לעזוב. חיוך
עצוב ריחף על פנייך כשעלו בך מראות הלילה ההוא, מתמכרת מחדש
לרכות הסדינים הלבנים תחת גופך, לחום גופו, לכאב. הלילה
הראשון. היום את בקושי זוכרת את שמו. הוא היה מין החלטה אחת
מיני רבות שכללת במרד הנעורים הקטן ההוא שלך, כשהחלטת לעזוב.
בת 19 בקושי, החלטת שהגיע זמן לגדול. ממילא לא תחסרי לאיש פה.
בחרת אותו באקראי כמעט, פשוט חלפת על פניו ברחוב והוא משך את
לבך, אחזת בידו וקראת לו לבוא, והוא בא. הכנת לו קפה, והוא צרב
את לשונו, מתחמם ליד הרדיאטור בסלון. הבטת בחדר, הכל היה כבר
ארוז, מוכן  למחר, נותר לך רק דבר אחד לעשות. זו היתה תוכנית
שעובדה בקפידה, היית אז בסופה של רגילה, עוד יומיים נותרו,
הדירה החדשה כבר היתה מוכנה. הוא לא שאל שאלות, התחבר בדיוק
במקום הנכון. נטלת את ידו ולקחת אותו אל חדר השינה של הורייך,
אל המיטה הגדולה והנטושה. הפשטת אותו מבגדיו הרטובים, אותם
סידרת בקפידה על הכיסא שבפינה. הכל היה מחושב במדוייק. כל צעד.
נתת לו להפשיט אותך. גופך הצטמרר כשהקור נגע בו. הנחת את ידייך
על צווארו, נצמדת לחום שבקע ממנו. מנשקת את גופו. הוא נשא אותך
אל המיטה, והתחיל לנשק את גופך, שפתיו מלטפת כל חלקה חשופה,
ועורך הצטמרר למגעו. ידייך אבדו בשערו, עינייך מבקשות את מבטו.
החדר היה חשוך, להוציא את האור שבקע מן הסלון, רך ומלטף. כששב
ממסעו אל שפתייך, ידעת שהרגע הגיע. כל גופך נפתח לקראתו. הכאב
חתך בתוכך, פנייך התעוותו לרגע ואז התמכרת, נכנעת.
לבסוף שקטו השמיים. ראשו נח על חזך וידך ליטפה את שערו. בבוקר
הוא כבר לא היה שם. הקצת לתוך ריקנות הבוקר שאחרי. ידעת שכך
יהיה. לא היו לך ציפיות. הכנת לעצמך נס עם הרבה חלב, והתיישבת
במטבח. עוד שעתיים אלעד יגיע עם הטנדר של אבא שלו לקחת אותך
מפה.
ההורים שלך היו אז בספרד, עוד שליחות של אבא שלך. אחת מיני
רבות. פעם הם עוד היו לוקחים אותך איתם, אבל עכשיו כבר היית
גדולה מספיק להישאר לבד. אחרי 4 חודשים בבית הריק החלטת לעזוב.
לחתוך את חבל הטבור. השכרת לך דירת חדר קטנה בעיר סמוכה, בכסף
שחסכת בעבודה בערבים, אחרי שעות הצבא. עבדת בבר קטן ואפל עם
מוזיקה טובה וטיפים שמנים. בעיקר בסופי שבוע. בבוקר היית יוצאת
לצבא, בגדים אזרחיים בתיק, מסיימת בחמש, חמש ושלושים, יושבת
קצת בגינה הציבורית, כותבת שירים או סיפורים קצרים, לומדת את
העוברים והשבים, ובשמונה הלכת לבר לסדר את השולחנות לפני
שפותחים. בשישי- שבת היו שם הופעות של כל מיני נגנים מתחילים.
אהבת לשבת איתם אחרי שאחרוני הלקוחות היו עוזבים, ולדבר איתם
על החיים.
יום אחד פגשת שם מישהו שהצלחת לחבב. הזמנת אותו לגור איתך אחרי
שעתיים שיחה. הוא הגיע מתל אביב וחיפש מקום לישון, ככה
שבנתיים הוא הסכים, אבל לא הבטיח כלום. גרתם ביחד עשרה חודשים.
חשבת שאת מתחילה להתאהב. הצבא שלך נגמר פתאום והחלטת ללכת
ללמוד. ניסית משפטים והשתעממת, גם פסיכולוגיה לא הלך, בסוף
נשארת עם צילום, לבנתיים לפחות.
ההורים שלך חזרו בנתיים, הופתעו קצת לגלות שעזבת. אמרת להם
שהיית חייבת, את בת עשרים כמעט. הם לא ממש הבינו אבל לא
התווכחו איתך. ממילא ידעו שלא יצליחו לשכנע אותך.
הבחור מהבר טס לדרום אמריקה לזמן לא מוגדר, ואת שוב היית לבד.
המיטה הייתה קצת ריקה, אבל חוץ מזה לא היה לך אכפת. דווקא פגשת
בנים בלימודים, אבל אף אחד לא עניין אותך יותר מידי. את היותר
מיוחדים היית מזמינה לביתך, שימלאו לך את המיטה לכמה לילות.
המיטה התמלאה, אבל הלב נותר בריקנותו. השנים עברו עלייך ככה,
ופתאום הבנת שסר טעמו של מרד הנעורים שלך. את ההורים היית
מבקרת שבוע כן שבוע לא. שיתגעגעו. במאי 97 הם נסעו לוינה, חמש
שנים לפחות. הדירה הישנה נותרה נטושה. הם לא השכירו אותה לאיש,
כי חשבו שאולי תחליטי בכל זאת לחזור.
בדיוק בתחילת הקיץ פגשת אותו. הוא לא היה שונה בהרבה מקודמיו,
עבר שם לרגע וברח, מותיר אחריו מיטה ריקה, ולא הרבה כאב לב.
אבל מהר מאוד גילית שהוא השאיר בעצם קצת יותר, וידעת שאותו כבר
לא תוכלי לשכוח. חשבת למצוא אותו, שיערת שזה יהיה הדבר הנכון
לעשות, אבל הוא בדיוק טס לחודש לחו"ל, בחופשת הסימסטר שלו,
והחלטת שעדיף שלא. הדירה שלך הלכה והתכווצה עלייך, החלטת שהגיע
זמן לחזור, ממילא ההורים שלך בחו"ל. בת עשרים ושש בערך, היית
בהריון. ועכשיו את יושבת לך בשקט במרפסת הישנה, מלטפת את הבטן
ההולכת וגדלה. מתרגלת למחשבה שאת הולכת להיות אמא של מישהו.
שכנראה שאת כבר לא ילדה.