לורד אין כח לשחק יותר. ורד כבר ילדה גדולה גדולה - עד השמיים.

תראו - היא כבר מגיעה לכפתורים הכי גבוהים של המעלית. כשהיא
עומדת על קצות האצבעות, היא אפילו נוגעת בתקרה.
ורד כבר ילדה גדולה עכשיו, אין לה זמן לשחק איתי. היא כבר
עכשיו עסוקה, עסוקה, היא נוסעת לכל המקומות שגדולים נוסעים
אליהם, והיא אומרת את כל הדברים שגדולים אומרים, והיא עושה את
כל הדברים שגדולים עושים, וכשהיא אומרת מילים גסות כמו
"להתנשק" ו"תחת" היא כבר לא מסמיקה ומצחקקת.
ורד כבר ילדה גדולה עכשיו, ואין לה חשק לשחק עם ילדות כמוני.
היא עכשיו כבר רוצה לשחק עם כל שאר הילדים הגדולים כמוהה,
ולשחק איתם את כל המשחקים שהגדולים משחקים.
היא באמת כבר ממש גדולה. התבגרה.
היא אפילו שמה פס כזה שחור בעיניים, כמו כל האימהות, ונעליים
עם עקבים וחזיה והכל.
והיא גם תמיד לובשת בגדים שחורים שכאלה עם כל מיניי סימנים
מוזרים כאלה, שאף אחד לא מבין, ואז כולם יודעים שהיא נורא
גדולה ומיוחדת ועמוקה שכזאת. ואפלה.
ורד היא גדולה. מבוגרת. מכשפה שכזאת, כי היא שמה בגדים שחורים
ונזם, וכולם יודעים שזה רק בגלל שהיא יכולה לדבר עם אנשים
מתים, או משהו כזה.
אני לא מגלה לה, שאני בעצם יודעת את הכל. את כל מה שהיא רואה,
שהיא חושבת, שהיא אומרת.
אני לא מגלה לה שגם אני מכשפה, ושגם אני גדולה, ושגם אני זונה
(של מילים, כי מין זה פויה) ושגם אני מתה.

ורד לא רוצה לשחק איתי יותר, אז אני אומרת לה שאני ברוגז.
שתדע, ככה.
כי זה לא כיף לשחק עם מי שלא רוצה לשחק איתך, וזה יותר כיף כבר
לשחק עם חברים דימיוניים.
ועדיף לה, לורד, שתמשיך להיות לה גדולה שכזאת ומוכשרת ולהגיד
את כל המילים המיוחדות והעמוקות שלה ושכולם יאהבו אותה ושהיא
תאהב את כולם, ואז יבוא מיקי מאוס וינשק את כולם.
אה, לא.
ורד לא רוצה לשחק עם מיקי מאוס. ורד כבר גדולה. היא עכשיו רואה
את סאות' פארק, כי מתחת לכל הפלוצים זאת בעצם סאטירה חברתית
עמוקה ונוקבת.
וורד היא גדולה וחברתית ועמוקה ונוקבת.
ורד לא אוהבת לשחק איתי יותר.
היא אומרת שזה בגלל שהיא לא אוהבת בכלל לשחק יותר, שלשחק זה
משעמם וטיפשי, ועכשיו כשהיא כבר גדולה, היא רוצה לעשות דברים
אחרים, שהיא נורא אוהבת באמת.

ורד טיפשה. ורד לא מסתכלת. ילדה שקופה בבועה אטומה - אטומה.
ונמאס לה לגרד את הבועה העבה שלי, ואלוהים יודע שאני עיביתי
אותה בעצמי, בעבודה קשה וארוכה, ושרב הזמן אני לא מצטערת על זה
טיפה. גם היא אטמה את הבועה שלה בעצמה, אני חושבת.
אז אני וורד מפסיקות להפריח את הבועות שלנו ברחבי היקום. חסל
סדר משלחת בוקר טוב. חסל סדר שיחות נפש חצי מבוימות, בניחוח
חמוץ - מתוק, יבשות, עבשות ורקובות מהיסוד.
חברות ריקה ואטומה. יפה חלקה ומבריקה. נפוחה ודקה. שקופה
וצבעונית. מתנפצת כעבור הרבה זמן אבל מאוד בקלות.
איך אהבנו לשחק עם הבועות שלנו.
איך אהבנו לשחק פעם ביחד, ורד הגדולה והמבוגרת.
איך אהבנו פעם אחת את השניה, טיפשות שכמותנו, זונות, קדושות
מעונות.
ובאמת שאהבנו, אני אותך ואת אותי, אני בטוחה בזה.
חסל סדר אהבה, חביבתי.
את לא מאמינה בי יותר, אני מאמינה בך כל הזמן אחרת.
כי ורד קוראת בזעם והיסטריה, ועינת קוראת ומלגלגת עליה, כי היא
זונת מילים קטנה ומופקרת.
כי היא אוהבת לצחוק על כולם ואז להגיד לעצמה שהיא בן אדם רע
ושעליה למות, כי מה שמחזיק את עינת זה הפנטזיה שלה למות, וכולם
יודעים את זה, בעיקר ילדות גדולות כמו ורד.
כי עינת יושבת בבית וחולמת, על כדורים, על סכינים ועל אומץ.
ועל מקפצות ונדנדות וגלגל ענק - ענק.
ואולי היא רק חולמת שפעם אחת המחשבות ישארו מסודרות ורהוטות
כמו שהן נמצאות לה בראש, גם בזמן שהיא משחררת אותן, בדרך זו או
אחרת.

עינת זונת מילים. היא מקיאה צואה ירוקה על החברות הכי טובות
שלה. היא אוהבת מאוד סרטים.
זה פורטרט משגע, ורד. מדויק מאוד.
עינת מקיאה ובוכה. עינת משתינה ומתה. עינת מחרבנת וצוחקת. עינת
תעשה את הפרצוף הכי תמים ומתוק ומסכן שלה בעוד היא מחפשת את
עקב האכילס שלך, רגע לפני שהיא תכה בו באכזריות אין קיץ.
כי עינת שונאת את כל האנשים הלא - מושלמים, ואחרי שהיא תהרוג
את כולם היא תהרוג גם את עצמה, כי זה לא יפה להרוג. כי זה לא
יפה להיות נאצי, ועינת היא נאצית הומניטרית מטורפת.
כי עינת חיה בתוך הבועה שלה, ולא מכניסה לשם את החברה - כמעט -
הכי - טובה - זונה - טיפשה  - חכמה - עמוקה - מיוחדת - שלה. כי
עכשיו כשורד כל כך גדולה, אולי היא תנפץ אותי בטעות.
בולשיט.
אח, אלוהים, זה נמאס עליי כל כך ממזמן.
אהבתי אותך נורא פעם. חטפתי בשבילך יותר ממה שאת חושבת, וזה לא
ממש שינה לי אם את יודעת את זה, ובטח שזה לא משנה לי עכשיו. כי
פעם אהבתי אותך, ואז את הפסקת, ואני פשוט לא יכולתי יותר לאהוב
אותך, לא משנה כמה שניסיתי. אז כתבתי משהו, וזה לא עזר, אז
כתבתי עוד, והשארתי את זה במעמקי המחשב שלי, כי יש גבול גם לעד
כמה שעינת, זונת המילים הדרמה קווין, אוהבת סנסציות.
אז החלטתי שלא איכפת לי יותר, ועדיין בדקתי כל יומיים את העמוד
שלך, רק בשביל לדעת מה חדש, וזהו.
כי יש לי זכרונות יפים ויש לי זכרונות מכוערים, והחלטתי להסתפק
בהם.
כי אני לי אגן על עצמי נגד שקרים ועיוותים, עוד לא, בכל מקרה.
כי זה לא משנה בכל מקרה. זה ל-א מ-ש-נ-ה.
דברים באים והולכים. אני הייתי עצובה חודשים, ואת בכית ערב
אחד, ככה זה נגמר.
אני לא מרגישה אשמה, ואת לא מרגישה כלום.
זונת מילים, וסתם זונה. חברות הכי טובות. נפשות - תאומות.
העולם שלנו התפצל כבר ממזמן, ורד, אני פשוט התאבלתי עליו הרבה
לפנייך, אולי כי אני כל כך עסוקה בכאב של עצמי, ואולי בגלל שאת
כל כך פופולארית ויש לך כל כך הרבה אנשים לאהוב.
אני אחיה בשביל למות, את תחיי בשביל לאהוב, יהיו לנו חיים
יפים, לי בקיום הפינצ'ר- ברטון - דיסני שלי, ולך בקיום העיברי
לידר - אבל מחתרתי  -הזוי - ומגניב שלך.
ואני מאחלת לשתינו אושר ועושר עד עצם היום הזה.
הסוף.






המונו-מכתב הזה הוא תגובה ליצירה אחרת "עינת זונת- מילים" של
"ורד האופל".
חשוב לי להבהיר שהוא לא נכתב משנאה, כעס,  ריב, או שום דבר
כזה. זאת הייתה תגובה למשהו היה צפוי במשך הרבה זמן שהוא יגיע,
ופשוט סוף סוף הגיע הזמן שלו.

http://Stage.Co.IL/Stories/67224