[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רון תמם
/
פליט מן העבר

קירות החדר כבר הכתימו
והדשא הירוק צבע גווניו לצהוב
מרחוק הכול נראה דומה
כמו שזכרת
אתה עובר בשביל
מביט על חלונות הבית
היום לא יושבת שם אישה דואגת
היום אין שם ילד שמביט בפחד על הרחוב
בתחנת מעבר מעיר לעיר
אנשים עומדים ליד המסילות
אתה יכול להביט להם בפנים
לגלות את הקמטים, לגלות את הפחד
והעיניים שלהם לא יכולות להביט בך בחזרה
שער הבניין על צירו עומד
והדלת הקדמית מנופצת
אתה רוצה להביט במראה, לחכות עוד שנייה
כמו להיות בטוח שזה אתה,
ושזה המקום שגדלת איתו
אתה מביט על דלתות הבתים
השמות השתנו, אתה שואל את עצמך
אם גם האנשים בפנים השתנו?
האם גם הם ראו את מה שראית אתה
יש ילד קטן שעומד מול האנשים
מתבונן בעיניהם, מציג את ידו
ובלי מילים אבל הם מתעלמים
אתה מוציא שטר של חמישים
ובלי קול הוא מודה לך
רכבת באה, רכבת יוצאת
אתה מתבונן סביב מנסה להיזכר
מוציא סיגריה
לרגע אתה בטוח שאתה זה לא אתה
ובעצם עומד שם מישהו מבוגר ממך
עם מעיל שחור ארוך, יד אחת בכיס
יד שנייה מחזיקה סיגריה
ובקול עמוק קורא בשמך, כמעט צועק
אתה עולה במדרגות
קישקושים על הקיר, שמות בלי פנים
אתה מרגיש לא בנוח,
פולש לפרטיות של אחרים
אלה פלשו לפרטיות שלך, בלי שאמרו לך סליחה
קומה שלישית, מסע נצחי שעומד להיגמר
שנים של תהייה
הכול עכשיו נראה חסר חשיבות
שהיית ילד היית מפחד לעלות לכאן בחושך
אבל אהבת נורא את החורף,
שהגשם היה מכה בחלון הקדמי ההיית מרגיש את זה במיטה שלך
אוהל קטן שמקרה בנו עליו גג
ובלילה שהכול היה נסגר עלייך
היית שומע אותם מדברים, על הימים הקשים שעומדים לבוא
ועכשיו על סף הדלת,
אתה שואל את עצמך, אם אדם חוזר לילדותו
האם זה אומר שהוא מתגעגע, או שזה רק הודאה בכישלון
קולו נשמע לך מצחיק אז אתה צוחק,
אבל הוא רציני כמו שופט הגוזר את הדין
קורא לך להיצמד אליו, לא לאבד מגע של עין
לא לאבד את ידו
אבל אתה נהנה ממראה האנשים הרצים, חלקם נופלים
זה נראה לך בילוי אחר הצהרים בגן המשחקים
והיא עומדת, עדיין מבט דואג
הוא מרגיע אותה, היא לא מנסה אפילו להתנחם בזה
ומתיישבת לצידו, הוא קם ומתהלך,
קורא לך בקול, למרות שאתה חמש סנטימטר ממנו
לאנשים אחרים לא איכפת, הרכבת יוצאת
מי שנשאר, לא ימצא את דרך היציאה
השלטים מנופצים, אורות הרחוב כבר פסקו לעבוד
רעש האנשים מחפה על שקט שנשמע ממרחק
אתה דופק שלוש דפיקות על הדלת,
וכועס על עצמך, אולי זה מוגזם
מישהו קורא מעבר לדלת, להמתין שנייה
אתה מנסה לזהה האם הקול הזה בא אלייך מן העבר
בחור בגילך פותח את הדלת ושואל אותך מי אתה
אתה לא יודע מה לענות, אתה רק מביט פנימה
השידה החומה נעלמה, עציצים הפכו להיות פסלים
וילד קטן עדיין מסתובב עירום ומחייך בלי סיבה
הבחור שואל אותך שוב מי אתה
את מגמגם, ועונה אני הילד שפעם הלך כאן
עירום וגם אני הייתי מחייך בלי לדעת למה
אתה מתיישב לידם, זוג מבוגר
לבוש היטב, כאילו זו הצגה בעצם ולא מה שזה נראה
ואתה רק ילד קטן, לא מבין מה קורה סביבך
טיול אחר הצהריים ברציפי הרכבת
תחנת מעבר
אנשים מעשנים, ולוקחים את כול העשן לריאות
מי שאוכל דואג שלא שישאר אף פירור
איש זר שהיה חולף כאן בדרך למקום אחר
היה מרגיש שגם את החיוכים שמרו קרוב
שאיש לא יוכל לקחת להם את זה
ואתה מחייך חיוך של ילד שלא מבין
והילד הקטן במטבח מסתובב ביניכם
אביו מביט עלייך בחשדנות אבל בכל זאת מספר
הוא בא לכאן אחרי שהכול נגמר
הכול כמעט היה הרוס, הבית היה ריק
מה שנשאר שמרו בחדר הקטן
"אנחנו בסך הכול שלושה בדירה, ככה שלא היה לנו איכפת"
אתה מחייך ומתהלך בין הצעצועים
אלה קיבלו צבעים וכמה מתגים חדשים
לבין תמונות השמן, והפסלים החומים
אתה לא מתעניין מי פיסל אותם,
רק מבקש כוס מים קרים
הטעם עוד בפיך, אתה עוד זוכר אותה משקה אותך בזה
כל ערב שהיית מתעורר מסיוט חדש
החדר נראה לך כמו מבצר מפלצות, והבית כמו מבוך הבריחה
אנשים עולים לרכבת
על הכרטיס רשום
רכבת 35, קרון 5, מושב 7, עתיד יותר טוב
הם דוחפים אותך,
הוא כמעט לוקח אותך בידיים ומרים אותך על כתפיו
כאילו שכח לשנייה שהוא איש מכובד
ואז הוא נזכר
היא דוחפת אותך, הוא לוקח לך את היד
אתה נכנס ראשון והם אחרייך, זה נראה לך משחק
אנשים עולים, מלאי מזוודות
היום נראה לך מוזר להביט באנשים הכבויים האלה
נושאים חיים שלמים בחבילה אחת
ואתה מביט על בדלי הסיגריות החדשים
על החנויות החדשות שנפתחו אבל נראות ישנות
השלט עדיין שבור, רק מי שהיה כאן קודם
יודע איך לצאת
והילד מסתובב לך בין הרגליים
האדון שואל שאלות, לבסוף הוא שואל,
בנימה של בקשה
"אולי תרצה לראות את מה שמצאנו, כשעברנו לכאן?"
לא רוצה להיראות נרגש, אבל לא יכול להסתיר את זה
אתה קם, הולך במסדרון, בין שני חדרים
כאן, היית בוכה לה שתיקח אותך, כאן היית מחכה לו
אתה נכנס איתו לחדר הקטן, פעם הקיר הזה היה לבן
הוא משאיר אותך לבד מתוך נימוס
אתה מביט מהחלון, התקינו רמזור בצומת,
גינת המשחקים הפכה לבניין מגורים
אתה מביט במראה הקטנה שתלויה על הארון
אולי אתה זה שהשתנית, אולי זה לא היה אלא
סיפור שסיפרו לך שהיית קטן
אתה פותח את הארון,
עבר שלם יושב שם מאובק
אתה מביט בו לא יודע איפה להתחיל
זה כמו להתחיל סיפור חיים
רק לא ברור אם מתחילים ברגע הראשון שזוכרים
או ברגע הלידה
מה אתה מרגיש עכשיו?
שהעבר שלך תקוע שם בארון, ואתה סוף כל סוף יכול
להוציא אותו החוצה
איך אתה מרגיש בתחנת המעבר שלך?
לרגע נדמה שהאסון פסח עלייך
החזירו אותך לחיים
אתה מוציא ספר שירה ישן, שמם חרוט בעמוד הראשון
מעלעל בו מעט, רואה תמונות, לא מבין דבר, עוזב את החדר, אומר
תודה והולך
כמו האנשים שעלו לרכבת
כמוך עומד בתחנת מעבר
מחפש אותם, מחפש ילד קטן
שהעלו אותו לרכבת ומאז הוא נוסע, המסע עכשיו תם, העבר חזר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זה שיש פה סלוגן
אחד טוב!
לא צריך להפריע
ל99% הרעים.






בני סלע, מאשר
סלוגנים, שרק
עכשיו מבין למה
שלחו אותו לכלא.


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/3/04 7:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רון תמם

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה