ב- 1 במאי, אמרו בחדשות שמיליונים יוצאים להפגנות בכל רחבי
העולם. על השלטים שלהם היתה רשומה מילה אחת: ברגקאמפ. חלק גדול
מהם נופף בתמונות שלו, אבל אלו לא היו מעריצות היסטריות, והמלך
דניס לא היה אמור לצאת מאף מרפסת ולנופף בחזרה להמונים. רוב
המפגינים היו גברים מסוקסים, והפנים שלהם היו מוכות יגון. הם
צעקו: "דניס למונדיאל!"
ברגקאמפ לא במונדיאל? לא יתכן. הגאון הנשגב הזה, שמקפיא את
העולם כולו ברגע שהכדור ברגליים שלו, שמכשף את המשחק? זכרתי
שהוא מפחד לטוס, אבל הייתי בטוח שההולנדים יכניסו לו איזה סם
למשקה, ובלי לשים לב הוא יתעורר כעבור 15 שעות ביפן. אפשר
לסמוך עליהם, על ההולנדים. הם גם הצילו יהודים בשואה, או משהו
כזה.
ובכל זאת, החלטתי לעשות מעשה. בלי לחשוב יותר מדי, עליתי על
המטוס הראשון ללונדון. נחתתי בהיתרו, במטרה ברורה: לחטוף את
דניס ברגקאמפ, ולקחת אותו למונדיאל. תכננתי לי בראש מפת עולם
דמיונית, שדרכה הייתי אמור להוביל את דניס ליעד הנכסף.
במכונית, אלא מה? המכשול הפוטנציאלי היחיד היה באפגניסטן, אבל
ידעתי שאוסאמה בן לאדן אוהד שרוף של ארסנל. עכשיו נותר רק
לשכנע את דניס.

בשדה התעופה, משהו נראה לי מוזר: כולם, חוץ ממני, נראו כמו אבי
רצון, והדבר היחיד שאנשים אמרו שם היה "4:4:2, 4:4:2, 4:4:2".
הזמזום הזה לא הפסיק לרגע. כשניגשתי לביקורת הדרכונים אמר רצון
א' "4:4:2", וביציאה מנמל התעופה סחב לי רצון קי"ט את המזוודות
ובמקום להודות לי על הטיפ, הוא ליהג עוד איזה 4:4:2. מצאתי את
עצמי בבית של דניס. ראיתי אותו מהחלון, יושב בדירה די עלובה,
על כורסה צהבהבה ומרופטת בלב סלון חום ואפל, שהזכיר מאוד את
הסלון של סבתא שלי בקריית ביאליק. נכנסתי לשם, והוא אפילו לא
פזל לעברי, ורק המשיך לקרוא את "מר ורטיגו" של אוסטר. "שלום.."
מילמלתי בקול רועד.
"גם אתה באת לקחת אותי למונדיאל?", ענה דניס ביהירות. הוא דיבר
עברית בניב הולנדי, כמו בסרט בורקס גרוע במיוחד. "תדע לך שאתה
לא הראשון. רק אתמול הגיעו לפה שניים. יש לי כאן לחצן מצוקה,
וחבורה של שוטרים אוהדי ארסנל יגיחו מהדלת הזאת אם אני לוחץ
עליו. ללחוץ או שאתה הולך?"
דניס עדיין לא טרח להעיף בי מבט, בזמן שהוא אמר את זה. הרגשתי
שאני שוקע לרצפה. למרות שדניס ישב, הסתכלתי עליו מלמטה. "תשמע,
לא צריך להתעצבן. באתי מישראל ו..." פתאום  דניס החוויר, בפה
שלו נפער בור ענק, והוא קם על רגליו והרים את הידיים. "ישראל,
אמרת?! אל תירה!!! אני אתן לך את כל הכסף, מה שאתה רוצה.." אני
לא זוכר שהיה עליי אקדח, אבל דניס היה כל כך מבוהל שהוא בכלל
לא שם לב לזה. ברגע הזה  הבנתי שכל מחדלי ההסברה הישראלית,
דחיית ועדת החקירה בג'נין, מבצע חומת מגן ואולי אף רצח
ארלוזורוב, כולם נועדו ליצור הרתעה, או במילים אחרות להביא את
דניס למונדיאל. אני בסך הכל השליח. גם בצמרת השלטונית אוהבים
כדורגל. טוטאלי.
לא היה לי כל כך נעים מדניס, שהתלבש בחופזה ועמד מוכן ליד
הדלת. אמרתי לו במדרגות שיש לי פרופיל נמוך ושאני בכלל עושה
מילואים בשלישות, אבל משום מה זה נשמע לו כמו "ספיישל פורסז".
מרוב בהלה הוא נהיה כמעט שקוף. נכנסנו לאוטו. נסענו שעות,
נסענו ימים, לא עצרנו לרגע. הייתי כל כך ממוקד במטרה שלי -
להגיע למונדיאל - שבכלל שכחתי לפעמים שדניס יושב שם. אבל הוא
נרגע אט אט, המשיך לקרוא את הספר של אוסטר, הילה סמיכה של
שלווה הקיפה אותו. ההגה היה בצד ימין, וחציתי כך חצי עולם מבלי
שמישהו משומרי הגבולות יפצה פה ויצפצף. בעצם, אולי הם ניסו
למחות, אבל היה להם קשה. כולם עדיין נראו כמו אבי רצון, וכל
שהצליחו לומר היה "4:4:2, 4:4:2".

"תשמע, חבר", אני זוכר איך הבטתי בדניס בתימהון כשהוא פתח
פתאום את הפה. אחרי 10 ימים של שתיקה, כמעט שכחתי שזה אפשרי.
שוב התכווצתי למימדים מגוחכים.
"ברור לך שאני לא אעלה על הדשא. אני אגיע למשחק, ופשוט לא
אסכים לשחק. שכחת גם שהולנד בכלל לא במונדיאל, ושפרשתי מהנבחרת
ב- 2000".
"אבל פרשת בגלל שאתה מפחד לטוס", השבתי בביטחון. "אנחנו נוסעים
באוטו, וליפן ניקח רחפת".
"תשמע, חבוב, זה לא העניין. זה כבר לא מעניין אותי. נגמר לי
ממונדיאלים".
"מה?!" דניס קרע לי את עור התוף עם המשפט האחרון. הרגשתי איך
אני מתמלא זעם וחימה, והופך באחת לאחד מהחוטפים העצבניים האלה,
כמו רוזי אודונל במיזרי.
"ידידי, אני לא יודע איך להגיד לך את זה, אבל מיציתי את עצמי
בזירה הבינלאומית. הבקעתי את השער ההוא מול ארגנטינה, ו..."
"תגיד, השתגעת?!!" איבדתי לחלוטין כל רגש של כבוד כלפי מכונת
הכדורגל הקרה והמרושעת שישבה לצידי. "אין כמו המונדיאל,
והמונדיאל לא שווה כלום בלעדיך!" ראיתי את סימני הקריאה מרחפים
במכונית, מאבדים שליטה, עצבנים כמעט כמוני.
"על מה אתה מדבר? מה עם זידאן, פיגו? אני אפילו לא קבוע בהרכב
של הקבוצה שלי."
"קשקוש! מה כבר מבין הוונגר הזה?"
"חייבים להיות עם איזה שארם לטיני בשביל להיות השחקן הכי טוב
בעולם. קרויף היה לא פחות טוב מפלה, זה עזר לו? עזוב, בוא
נחזור הביתה".
כאן כבר חמתי בערה בי להשחית, וצווחתי עליו: "תקשיב טוב,
הולנדי יפה נפש: דבר ראשון, אנחנו עוד שעתיים באפגניסטן, ואני
לא מתכוון לבזבז את כל הדלק הזה לחינם! דבר שני, אני מגיע
מישראל, מהאזור הכי מחורבן בגלובוס, ומגיע לי לראות אותך
במונדיאל! מי שואל אותך בכלל?!".
מכאן ואילך, לדניס לא היה כל פיתחון פה. הייתי צריך להזכיר את
ישראל מוקדם יותר במהלך הנסיעה, כי הוא שוב נבהל. לא סתם
אומרים שהפצצת הכור בעירק היתה מהלך חכם. לראשונה בחיי, הלב
שלי אמר תודה לכוחות הביטחון וההצלה. אחרי שתי שניות כבר היינו
בגבול אפגניסטן. לשם שינוי, עמד שם חייל אמריקני, שבכלל לא דמה
לאבי רצון. למרבה הצער, הוא גם היה קרוב לודאי הש"ג היחיד
בעולם שלא שמע מימיו על ברגקאמפ. אבל למזלנו, כלומר למזלי, הוא
הרים טלפון למפקדה ואיזה עציר טליבאני התחיל להשתולל כשהוא שמע
שההולנדי מגיע. אז נתנו לנו לעבור.

לאט לאט, הנוף התחיל להשתנות. נסענו במדבר, עלינו וירדנו
מגבעות, כביש נותר בגדר משאלת לב רחוקה. אחרי כמה דקות, גם
נגמר לנו הדלק, בדיוק ליד מערה עמוקה אפופה בניחוח של מסתורין
וגללי עיזים.  דניס נראה מאושר. לא הבנתי מה קורה, עד שמתוך
המערה יצאה חבורת גברים רזים להחריד עם זקנים מתנפנפים ברוח.
בראשם הלך מישהו שנראה כמו..."אוסאמה!" דניס צווח ורץ להתחבק
עם המזוקן הראשון בטור. "מה קורה, דניס?" אמר המזוקן בהתרגשות.
"מה אתה עושה כאן?" דניס הצביע עליי, ומלמל משהו.
ברגע הבא מצאתי את עצמי במגרש. אוסאמה ארגן משחק מאולתר - הוא,
דניס ואני נגד שאר הטליבאן. מגרש החול היה ענק, משהו כמו שני
קילומטר על שני קילומטר. זה נראה כמו שטחי המרעה שכיכבו ב"ריאד
אל אוסבוע" של סלומון מוניר בשנות השמונים. שיחקו נגדנו בערך
100 אנשים, אבל למזלנו, הם מאוד חששו מאוסאמה. בן לאדן התגלה
כבחור חביב מאוד, אבל הוא היה עסוק במהלך המשחק בהקלטת קלטת
נוספת של חרפות וגידופים נגד הציונים. מה אני אגיד לכם,
הטליבאן התאבדו על המגרש, אבל בכל פעם שמישהו התקרב לשער של
אוסאמה, הוא גלגל החוצה מול שער ריק. עניין של הרתעה. אוסאמה
המשיך להקליט.
ואז זה קרה. הכדור הגיע לדניס, לראשונה במשחק. הייתי רחוק
ממנו, עמוק בתוך חצי המגרש של הטליבאן. באופסייד ברור. אבל
השופט היה הסאונדמן בצילומים של אוסאמה.  דניס התחיל לכשף: הוא
לא עבר אף שחקן, אלא פשוט הקפיא את כל מה שחלף סביבו, כאילו
הוא יוצר מין מסך הגנה בלתי נראה.  ההולנדי הלא מעופף ריחף
באוויר לרגע, כמו היה דמות מהמאטריקס, ושלח כדור לכיוון שלי.
עכשיו קצב פעימות הלב שלי קפץ ל- 250. עכשיו הייתי על סף היפר
ונטילציה. עכשיו...

הכדור של דניס פגע לי בראש. התעוררתי אחרי כמה דקות, ולא היה
שם אף אחד מלבדי, חוץ מרדיו ענק משנות הארבעים, מהסוג שאנשים
הצטופפו סביבו לשמוע כמה כמה יצאה ההצבעה באו"ם ב-47. "אז מה,
אבי, מה נראה הפעם במונדיאל?", צרצר המקלט. "ובכן מאיר, נדמה
לי שיהיו שם כל מיני מערכי משחק, אבל מי שינצח יהיה זה שיבחר
ב- 4:4:2. רק 4:4:2".