אני חיה בתקווה שהיום למחרת יהיה טוב יותר (אפילו בטיפה
.מהיום. אבל הוא לא. הוא אף פעם לא
,אני עוברת מיום כואב ליום כואב יותר- עד כמה שזה לא נראה לי
אפשרי
,אני לא מסוגלת לסבול את הכאב יותר. זה סבל כ"כ גדול, זה כבר
בלתי אפשרי
.החברים, ההורים, המורים, הלימודים והחיים בכלליות
?כולם מקשים עליי כ"כ. כאילו שהם רוצים לראות כמה אני יכולה
לסבול
.מתי אני אשבר? הם נהנים מזה. הם מאושרים לראות אותי סובלת
כ"כ
.אני שונאת כאב. לא רק כאב פיזי. בגלל זה כ"כ קשה לי לחיות
.בגלל זה המוות יהיה הקלה. פיתרון מצויין לבעיית החיים
.אני שונאת גם שקרנים וצבועים
!ואלה הם ה"חברים" שלי שקרנים, צבועים, מזוייפים, הכל
!!!!אני שונאת אותם, את כולם. נמאס לי מהם כבר
!אני לא חושבת שזה אפשרי לחיות יותר. המוות
שם (איפה שזה לא יהיה..) אני אהיה יותר מאושרת כי זה לא החיים
זה בלי האנשים האלה
!אני אברח מהחיים למוות
.כך אני פותרת בעיות. בבריחה מהן. זה תמיד עובד. זה עבד עד
עכשיו
.אבל יש דברים שאי אפשר לברוח מהם. הזכרונות. הם חזקים מידי
.הם רודפים אותי ולא משנה לאן אברח הם תמיד יהיו שם
,זה קשה ואף אחד לא מבין
אבל אני לא מצפה שיבינו כי אני לא מבינה אותם ובחיים גם לא
אבין

אני לא מבינה את העולם
לא נועדתי למסגרת כזאת
אני לא אוהבת אנשים ואנשים לא אוהבים אותי
ככה זה וככה זה תמיד יהיה

!!! להתראות לך עולם