ועוד יום עבר.

אני לא זוכר איך התעוררתי. כנראה שזה עוד אחד מהדברים שהמוח
שלי נוטה להדחיק אל חדריו הנסתרים...
אני עומד בחוץ, רגלי קרות, ומביט מעלה. מישהו ממלמל "זה הדבר
הכי יפה בכל המקום הזה", ואני מסכים.
השמיים צבועים בתכלת בהיר, והעננים בוהקים בכתום מדהים. בעוד
אנו מביטים, הם משנים צבעם לצהוב, דועכים אל האפרוריות בה
יישארו לאורך היום, כמונו.

היום נפתח בצעקות, ואנחנו כבר סופרים שניות. הרובה קר על צד
גופי, והכפפות מונעות ממני מלעשות בדיקה איכותית שאכן הוא אינו
טעון.

אנחנו צועדים לעבר המטווחים, מסודרים כמובן בשלשות, ואני
מסתרבל עם האפוד, ומוודא שמימיה לא מרטיבה אותי (מגלה שכבר כל
הכיס רטוב). השקט פיקטיבי. רגלינו הנשרכות מדברות בעד עצמן,
ותחושת ה"למה אנחנו צריכים את זה", שצפויה כל כך בטירונות 02
מודיעינית, עוברת בין עינינו.

אנחנו ממש לפני המטווחים, ואני, לא עוזב את הפוליטיקה, רוטן
בראשי על זה שאמר "הכי כיף זה לירות", שמח שגם הוא יהיה
במודיעין, ולא 'ינקה ערבים במג"ב' (בדיחה נוספת ששמעתי אתמול).
צועקים עלינו עוד קצת, ואני מתעלם, מעופף, עד שמישהו מהצוות
שלי צועק "איפה נמרוד?", ואני, כהרגלי, מניף יד באוויר ומציין
שאני, כמו תמיד, כאן, ושיפסיקו לחפש אותי תמיד.

שוב אני מפנה מחשבתי לבית, ומתפלא איך בלי להתרכז הרבה, אני
מוזז ממקום למקום, כאילו המוח שלי עובד על מצב אוטומט-כלשהו של
מילוי פקודות. אז עכשיו אני מגלה שגופי מצוי בעמידה על בטון,
ואני מכוון את הרובה כלפי מטרת קרטון הנמצאת עשרים וחמישה
מטרים ממני. אני לא מתאמץ במיוחד, ומנסה לא לנשום עמוק מדי, כי
אצל שמאליים צינור פליטת הגזים ממש בתוך הפרצוף. קולות הירי לא
מקפיצים אותי כבר, ואני מרגיש פחות...תמים.

אנו פונים למטרה תחתונה יותר, בירכי על הבטון, ואני הפעם מנסה
יותר טוב- ומכוון לברך. ארבע יריות ,וזה סוף-סוף נגמר. אני
ממהר לקום, והמפקד מביט במטרה העליונה, מחפש נואשות שני חורים
נוספים, בעודי מסביר שהם כנראה לא פגעו במטרה. הוא מציין לשבח
את המטרה התחתונה, ואני מתגאה במקבץ היפה בברך הדמות, ועוד
יותר שמח לצאת החוצה.

בחוץ מחכים האפודים המגולגלים, עליהם הקסדות, נראים כפטריות
ירקרקות שצמחו בחול, ואני פונה למנת הקרב שאני חולק עם עוד
שלושה. אני מורח חלבה על פרוסת לחם דקה, וחושב על כך שזו תהיה
מנת חיקי ליתר היום, היות וזה די האוכל הצמחוני היחיד במנה
הזאת מעבר, נגיד, לפרות יבשים בקופסה צינורית.

מושג הזמן היה הדבר שהכי השתנה לאורך השבועיים שהייתי בבסיס
הזה- 'זיקים'. היד על הסטופר, לשעה האמיתית אין הרבה חשיבות
מבחינתנו, ובגלל ריבוי חלוקת הזמנים, נדמה שהזמן עוצר מלכת, עד
שאנחנו יכולים להביט עליו לאחור. אני מתקשה להסביר זאת במילים,
צריך לדמיין את עליזה בארץ הפלאות, רק- נהנית פחות.

ואנחנו כבר בדרך חזרה, ונעמדים בדרך לארוחת הערב. אני עוצר
לרגע, מאפשר לקולות הנצעקים להתעמעם, ובוהה בשמיים. השמיים כאן
שונים.  כאילו עברנו לעולם אחר, או שהשמיים עברו מצב בדיוק
כמונו. מעולם לא ראיתי שמיים כל כך יפים, וחשוב לי לציין את
זה, כי העיניים שלי היו מרותקות אליהם. השמיים הפכו לקשת בענן.
למטה, מעל להרים שהכחילו באופק, הם אדומים, בעדינות הם הופכים
לצהובים, משם לירקרקים, ואז לכחולים, וראשי כבר למעלה לגמרי
(אני משתעשע בעובדה שהמפקדת וודאי חושבת שאני סתם נמתח
במיוחד). ושוב אני בוחן אותם.

סיימתי את ארוחת הערב מהר, גם כי לא יצא לי לשבת ליד חברים
שלי, וגם כי הארוחה כולה התקלקלה אחרי עגבנייה מקולקלת, שחתיכה
גדולה מדי ממנה נמצאה בפי.

כשאנחנו עומדים כאן בחוץ בקור, יש תחושה שלא סומכים עלינו
בגרוש- דבר מפתיע כשחושבים על זה שנותנים לנו לצאת בימי שישי
עם נשק ומחסנית. אחרי שירדנו לעשרים שכיבות שמיכה בגלל שזזנו
אחרי צעקת ה"הקשב הסמ"ל" (גם אני עשיתי שכיבות שמיכה, למרות
שיש לי פטורים שונים ומשונים) ומחכים שהם יספרו אותנו, רק כדי
שנוכל לצאת לשעה הפסקה.

אני נכנס לתא השירותים, שם לב לעובדה שבחרתי לי תא קבוע, וחושש
שמא זה חלק מההיקבעות הזאת של הטירונות, ואני שוב קורא את
הכתוביות על הקירות, מסובב ראשי תוך מעקב אחר- "הבט
ימינה"-"הבט שמאלה"- "הבט אחורה"- "הבט למעלה" ושם- "באת לחרבן
או לשחק?", ומנסה לבדוק למה הייתי מגיע אם הייתי עומד הפוך...

דז'ה-וו חזק מעמידה ב-ח' וספירת אנשים? לא...עשינו את זה פשוט
לפני עשר דקות, ועכשיו- שוב. וגם הפעם זה שאף אחד לא מבין מה
בדיוק הסיפור שלו, עומד בראש וצורח כמו משוגע, וכמה אנשים
מוצאים זאת עדיין מצחיק. אני, לעומתם, רק רוצה לישון.

חלומי התגשם. חם לי, ואני במצב מאוזן על מיטה... איזה כיף. אני
צוחק מהודעות שהשאירו לי בטלפון, מתקשר חזרה, וברקע אנשים
מהאוהל שלי מתקנים אותי, ואני שוב פורץ בצחוק. אני מכניס את
הפלאפון לתיק, נועל אותו בפנים, ומעביר התבדחויות אחרונות לפני
שינה ..."והנשק לא יורה. מה עושים? בטח לא מתבאסים!"...כולנו
מפזמים את המשפטים הללו במבטא רוסי כבד, וצוחקים, כבר חצי
רדומים.

שוב אני לא יודע איך התעוררתי, אבל הפעם אני חוזר למודע רק
כשאני כבר חצי לבוש, וזה שאני צריך להחליף אותו בשמירה מתפלא
איך אני כבר התלבשתי ומוכן לצאת. בשמירה, אני יושב על שולחן
המתכת הזה (שוב אני והפטורים שלי), עם הנשק עלי, ומזמזם לי
שירים, מנסה לא להירדם, ושמח שהחצי שעה הזאת עוברת כל כך מהר.
אני מעיר את זה שאחרי, מרגיש קצת לא בנוח עם העובדה שאני מפריע
את מנוחתו הממש יקרה במקום הזה לטובת שמירה בקור, וחושב שאולי
היו צריכים להאריך את השמירות לשעה, היות והשמירה עצמה הרבה
פחות קשה מעצם ההתעוררות.

אחרי המתנה קצרה הוא מחליף אותי. אני משתחל במהירות אל תוך
המיטה, חושב "עוד יום עבר", מחייך לעצמי, ונרדם.