קחו את זה בשיא הרצינות כשכתבתי את זה בכיתי כמו שלא בכיתי
הרבה זמן


היינו ביחד ונפרדנו.
עכשיו, אני מבינה שאני עדיין אוהבת אותו.
דיברנו, הסברתי, הוא אמר שהוא צריך לחשוב.
חשבתי, וחשבתי הרבה אם אני רוצה בכלל לחזור אליו ואז סידרתי את
החדר ומצאתי מכתב שילדה חכמה כתבה לי. חלק ממנו אומר "האהבה
אינה ניתנת להגדרה רק אוהבים יכולים להגדיר אותה
אהבה היא חוויה לכל החיים
האהבה לפעמים כואבת אבל בסוף מתחשבת
אתן לך עצה, אהבה מכאיבה
אך אל תשברי, תלחמי למענה כי אם  תישברי לא תיהיה לך הזדמנות
כזו להשיגה שוב"
המשפט האחרון שבר אותי. והתחלתי לבכות. אמרתי, למה לא לתת לזה
הזדמנות? אז מה אם אני לא יודעת את התשובה שלו? סבבה ננסה.
והיום דיברנו ויש לו רגשות כלפי אבל הוא לא יכול להגדיר אותם.
היום, הוא בדרך לעזה ומי יודע מה יקרה לו.
מדברים על חומת מגן 2 ועכשיו אני לא אתמוטט בגלל מבחנים ולא
בגלל ריבים עם אמא. אלא מדאגה . מה יקרה לו שם?
כשהוא היה אצלי הוא סיפר שהוא כבר נשרט; הוא מסתכל למעלה שהוא
הולך ברחובות לחפש צלפים שלא יפגעו בו כל צעקה שהוא שומע
מזכירה לו ילד ערבי קטן שבוכה בגלל שההורים שלו מתו. הוא לא
מפסיק לראות ולשמוע ילדים בוכים, ונשים צועקות (בראש שלו).
והוא מספר לי את זה ועוד שניה בוכה ואני איתו והוא לא יודע מתי
הוא יצא מזה ואני כ"כ דואגת שמשהו יקרה לו.
לא רק מוות אלא טראומת קרב. אבא של ילד מהשכבה שלי התאבד בגלל
טראומת קרב ואני לא יכולה אפילו לחשוב מה יקרה לתמירוש שלי.
אז נכון,הוא הבנאדם הכי חזק שאני מכירה אבל שני חברים שלו נורו
ונפצעו ושוחררו מהצבא והוא ראה הכל.
אז למה?
למה אי אפשר כבר לפתור את הבעיות שלנו????
למה ילדים צריכים לעבור את זה?
למה הם צריכים לראות את המוות בעיניים שלהם?
למה הם צריכים לפחד שהמוות בא לקחת אותם?
והוא, הבנאדם הכי מדהים בעולם והכי לא מגיע לו למות ולראות את
כל מה שהוא רואה. וכמו שלמדנו בתנ"ך אלוהים לפעמים לוקח את
ההכי טובים בשביל שהרעים יבינו את חומרת מעשם יותר טוב. כלומר,
שהם לא נענשו אלא אנשים שלא הגיע להם למות.
מזה אני הכי מפחדת.