תראו, לא כל יום אני מקבלת על עבודת בגרות מאה, חוץ מזה, אני
חושבת שהגירסא הזאת הרבה יותר טובה. נערך אחרי קריאת- 'מישהו
לרוץ איתו' של דוד גרוסמן, הספר הכי טוב שקראתי בחיים שלי.
8.5.02


יום שני 1 בנובמבר 1999.
וכאן הכל מתחיל, אני מתכוונת לפרק החיים החדש ביומן שלי
בעצם כאן גם הכל נגמר בגלל שעכשיו אני עובדת אצל מיכאל, ועכשיו
אני עם מיקי
ועכשיו אחרי כמעט שנתיים חזרתי לכתוב ביומן הזה.
מה שאומר שעכשיו אני כבר מוכנה להכל אחרי כל מה שעברתי אני כאן
עכשיו ולא אכפת לי אם אנשים חושבים שזה טוב או לא טוב כי כל
עוד לי טוב כל העולם מסביבי יכול להישרף לא משנה מה.
וכל מה שאני חושבת, עוברת, מרגישה ייכתב פה מהיום כי קיים
הצורך, הצורך לפרוק כי מה שקורה גדול מידי עלי, ותדע הכל, חוץ
ממני רק אתה.


יום חמישי 4 בנובמבר 1999.
מיכאל אמר היום שהוא לא מבין אותי, איך אני יכולה להסתובב בכל
העולם ולהגיד: "שלום אני רומי ואני זונה".
אני בכלל לא חושבת שזה כבר משנה למישהו כי אנשים תמיד רואים,
מתרחקים לאט לאט, צועדים טיפה רחוק יותר על המדרכה.
אולי חושבים שזה מדבק
אבל ככה זה... תקופת חיים מוזרה.
הוא חושב שאין לי מה להתגאות אבל זה מה שאני אז מה אני אמורה
לשקר?
זה מצחיק אותי, הפרימיטביות של אנשים כי אחרי הכל כולנו בני
אדם ולכל אחד יש את הפאקים האישיים שלו אבל עלי רואים הכל ואני
גם לא מתביישת להגיד, ככה שאם אני יעמוד מול בן אדם כשהוא יודע
הוא ייגעל ממני אבל אם הוא לא ידע אז לא יהיה לו אכפת.


יום שלישי 16 בנובמבר 1999.
הכי חשוב כרגע זה שיש לי את מיקי.
הוא תמיד איתי כשקשה, הוא אוהב אותי והוא תמיד אומר את זה.
אבל הוא לא נוגע בי אולי הוא מפחד ממחלות אולי הוא נגעל כמו
שאר האנשים אולי הוא חושב שאני לא רוצה ואולי הוא לא רוצה או
פשוט לא מנסה אבל בכל מקרה אני חושבת שהוא פשוט מפחד ממני.
זה דיי טיפשי אבל הוא לא שונה מאנשים וככה אנשים, הפחד שולט
בהם אך קיים גם היצר של ההתנשאות מעל אנשים שנחשבים מבחינתם
לנחותים מהם... אנשים כמוני.
אני לא אוהבת אותו, את מיקי, אף פעם לא אהבתי אנשים חלשים ואני
גם לא מאמינה שאי פעם יצא לי לאהוב.


יום שבת 20 בנובמבר 1999.
היום לא זרחה השמש, יום חורף קר בישראל הקטנה.
מיקי בא בבוקר עם הג'יפ של אח שלו הגדול והעיר אותי ואת קטיה
שישנה איתי באותו חדר ונסענו לצפון, הוא ידע שאני אוהבת שלג
והבטיח לי כבר בקיץ שברגע שיהיה שלג גם אנחנו נהיה שם.
מיכאל רץ מהחדר שלו בתחתוני בוקסר ואמר שהעיקר שנחזור עד הערב
כי יש הרבה עבודה אז הבטחתי לו שנחזור כי למרות שלא ממש אכפת
לי ממנו, כסף זה כסף ובעבודה לא משנה מה היא תמיד צריך להשתדל
ולהתמיד.
בנסיעה ישבתי מאחורה על צד הג'יפ והרגשתי את הרוח הקרה מקפיאה
את הנשמה שלי
ידעתי שאם מישהו יביא פטיש, בנגיעה קלה אני אשבר לרסיסים
המחשבה הזאת הכאיבה לי, הכאיבה לי מספיק בשביל דמעות אבל לא
בכיתי, אני יותר חזקה מזה!


יום ראשון 21 בנובמבר 1999.
פגשתי את עידו בצפון כשישבתי לבד על השלג ובכיתי, מיקי וקטיה
עלו באותו זמן על הרכבל אבל לי לא היה חשק.
הוא התיישב לידי ודיברנו, ישר אמרתי לו שאני זונה והוא אמר
שהוא יודע, שרואים עלי ושלא אכפת לו בכלל.
ישר הרגשתי שהוא שונה אני מתכוונת... שלא היה בו פחד לעומת כל
מי שהכרתי באותה תקופה.
הוא היה חזק, ממש כמוני אבל שלא כמוני הוא לא היה חזק רק מבחוץ
אלא גם מבפנים, הערצתי אותו בגלל זה... ישר מההתחלה אהבתי
אותו.
מיקי הבין ואמר שהוא סולח לי גם כשבכלל לא אמרתי סליחה אבל ככה
זה איתו ועם כולם, מנסים למצוא את המילים הנכונות שיתאימו קודם
כל להרגשה האישית שלהם.


יום שני 29 בנובמבר 1999.
עידו ביקש שאני יעבור לגור איתו ברגע שהוא ראה את הבית.
"מה זה החור הזה?" הוא ממש התעצבן. אבל הוא כזה, מתעצבן
משטויות.
למיכאל לא היה אכפת איפה אני אגור העיקר שזה יהיה פה קרוב בתל
אביב.
עידו רצה שאני אפסיק לעבוד שם, הוא רק בן 18 אבל כסף לא חסר
לו... אבא שלו בעל חברת היי-טק גדולה ואמא שלו שגרירה והם קנו
לו דירה יפה עם בריכה ברמת אביב.
אני שונאת להיות תלויה באנשים. סירבתי... ועידו לא הבין, דווקא
חשבתי שהוא מכולם יצליח אבל כמו כולם גם הוא אכזב.


יום שבת 4 בדצמבר 1999.
ילדה בת 16 לא מבינה את העולם.
מיכאל אמר שעם היסטוריה כמו שלי של אמא שנרצחה ואבא מכה ועשרות
משפחות אומנות לא פלא שיצאתי זונה.
העפתי לו סטירה, עידו שהיה איתי שם הכניס לו מכות, אשפזו אותו
בבית חולים
ואני ברחתי משם, לא אל עידו אלא אל בית החוף שלי מיקי.
כשהוא פתח את הדלת וראה אותי הוא טרק לי אותה בפרצוף
"אני לא זבל שלך" הוא צרח, "אני גם לא פסיכולוג את זרקת אותי
זוכרת? תחזרי לעידו שלך ותעזבי אותי בשקט" ואני מצטטת... אבל
מה יכולתי להגיד? שייזכר בכל מה שהיה לנו? ומה כבר היה?
ירדתי אל הים, נשכבתי על החול ונרדמתי.


יום ראשון 5 בדצמבר 1999.
אני יושבת על צוק בחוף, כבר ערב, הדמעות זולגות ומתחברות עם
הדמעות הגדולות של אלוהים... הים.
"אלוהים בוכה בשבילך רומי" לוטם התיישב לידי.
אני לא מפסיקה לכתוב אבל תוך כמו מסתכלת עליו, הוא נראה כמו
שזכרתי- גבוה, רזה, שחום עם עיניים ירוקות ירוקות, שילוב
מוזר....
הוא קורא וצוחק, אני אוהבת את הצחוק שלו.
אני אמשיך לכתוב אחר כך, פה זה לא כמו בפנימייה, פה רק אלוהים
שומע, פה נותרה רק האמונה מה שאומר שפה לוטם לא חייב לדעת
הכל.


יום שני 6 בדצמבר 1999.
לוטם לקח אותי איתו, לא לפני שמיקי ירד לחוף והם הלכו קצת
מכות, אפשר להבין את לוטם
חוץ מזה שהוא מזדהה איתי הוא תמיד אמר שהוא מרגיש קצת אחראי
עלי לזה שאני תמיד אהיה בסדר, הוא גדול ממני בשנה.
הוא אמר פעם שבגלל ששנינו לבד אנחנו צריכים להיות ביחד ולדאוג
אחד לשני, כמו אחים אבל הרבה מעבר, קשר יותר חזק מכל דבר
בעולם.


יום שבת 1 בינואר 2000.
לכל מקום שהלכתי תמיד לקחתי את פיסת השמיכה שאמא תפרה לי
כשהייתי קטנה, זה כל מה שנשאר לי.
ידידה של לוטם מצאה אותה בתוך המכנס שלי כשהיא עשתה כביסה והיא
כיבסה גם אותה, זה נהרס.
כל כך כעסתי, הרבצתי לה, לוטם הפריד ואמר שזה בושה מה שנהייה
ממני בשנה הזאת שלא ראיתי אותו.
לקחתי את הבגדים שלי ואת התיק ופיסת בד השמיכה ההרוסה ורצתי
משם... חזרתי לים.
תמיד בסוף אני חוזרת לים, כשהכל הולך אני יודעת שהוא לא יבגוד
בי, הוא תמיד יהיה שם, בשבילי.


יום ראשון 2 בינואר 2000.
ילדה בת 16 שלא מבינה את העולם
ילדה בת 16 שלא מבינה את האהבה.
אני רוצה שיהיה מישהו שיאהב אותי, מישהו לחבק, להרגיש איתו
שלמה.
עידו בא עם לוטם לחוף, לותם אמר שהוא חיפש אותי הרבה עד שהוא
מצא אותו והוא ברוב טובו הביא אותו אלי.
עידו הביא לי פיסת שמיכה ממש כמו שאמא שלי תפרה לי, הוא אמר
שהוא אוהב אותי ושהוא מצטער.
זה היה כל כך מוזר כי הוא בכה והוא אחד שלא בוכה אף פעם.
עידו חיבק אותי ואמר שהוא רוצה שנתחתן ואני רק חשבתי כל הזמן-
'רק בת 16... רק בת 16'.


יום רביעי 12 בינואר 2000.
ילדה בת 16 שלא מבינה את העולם
ילדה בת 16 שלא מבינה את האהבה
ילדה בת 16 שלא מבינה את החיים
רק בת 16 רק בת 16 רק בת 16
העולם הזה מלא מסוממים, עבריינים, אנסים, אנשים חסרי כל,
רוצחים, נכים.
ארץ כל כך מלוכלכת, כל כך רעה
כל אחד לעצמו, כל אחד לבד רק מעטים זוכים בטיפת אהבה.


יום ראשון 23 בינואר 2000.
עידו שלח אותי לפסיכולוג- טיפש!
אם הוא היה אוהב אותי הוא לא היה עושה את זה, או אולי להפך?
אני כבר לא מבינה.
שחורים לבנים, בהירים וכהים, חכמים וטיפשים.
חיים מבוזבזים.


יום שני 31 בינואר 2000.
לפסיכולוג שלי קוראים דור, הוא רק בן 25, הוא חושב שאני מוזרה
ואני חושבת שהוא בעצמו מוזר אבל הוא חמוד ואכפת לו ממני, ולא
רק כי משלמים לו ככה שזה דיי נחמד.
לוטם בא לבקר אותי פה ברמת אביב, אני גרה עכשיו עם עידו, הוא
טוב אלי והוא אוהב אותי וגם אני דיי אותו.
הוא בא עם חברה שלו, היא יפה, הוא אמר לי שהוא אוהב אותה אבל
אף פעם הוא לא ישכח אותי.
עידו לא מבין אותי, הוא אומר שאני הילדה הקטנה והמתוסבכת שלו
וזה למה הוא אוהב אותי, כל פעם שהוא אומר את זה אני צוחקת...
זה עושה לי טוב, ואז הוא מחייך ונותן לי נשיקה על המצח ואומר
שהוא אוהב אותי... את רומי. נשמע מוזר הא? אפילו לי.


יום חמישי 10 בפברואר 2000.
אני חושבת שאני אשאר עם עידו, הוא טוב אלי ואין הרבה אנשים
כאלה, רוב האנשים סתם רעים והוא גם קצת רע אבל אני חושבת שהוא
בעיקר טוב.
באח בסלון בוערת אש, להבות מרקדות, עיניים נוצצות, חום ודממה,
שוב הגיע החורף ואני התחלתי לכתוב שירים.
עידו קנה לי מחברת קטנה סגולה ושם אני כותבת את השירים ואפילו
סיפור כתבתי.
עידו אומר שאני ממש מוכשרת וכשיהיו מספיק דברים כתובים הוא
יפנה להוצאה לאור שיעשו לי ספר.
את מה שאני מרגישה אני כותבת ביומן הזה, הוא גדול כחול ויש בו
דפים מספיק לחיים שלמים.
אמא קנתה לי אותו בקנדה כשהייתי בת 6, בערב אבא רצח אותה אבל
בבוקר היא קנתה לי אותו, היא אמרה שאני השנה אלמד כבר לכתוב
ופה אני אוכל לכתוב את כל מה שאני מרגישה אבל לא מגלה לאף אחד.
וזה מה שאני עושה, כמעט כל יום.
אם אני לא אכתוב אני אתפוצץ מרוב כל המחשבות הרעות האלה שיש לי
בראש.
זה מנקה את הנשמה שלי.
אני מרגישה מלוכלכת.


יום שלישי 15 בפברואר 2000.
דור אומר שאני לא מתקדמת לשום מקום, הוא לא קולט איך אני חיה
בלי מטרה, זה מצחיק אותי בצורה עצובה כזאת כי אחרי הכל זה גם
נשמע דיי עצוב, חיים ללא מטרה...
עידו חושב שדיי, זה מספיק לי כל הבולשיט הפסיכולוגי הזה אבל לא
אכפת לי ואני ממשיכה ללכת, לפגישות האלה.
דור אמר שאני מיוחדת, תמימה ועם זאת כל כך חכמה.
הוא אמר שאם הוא לא היה הפסיכולוג שלי הוא היה מתחיל איתי אבל
בגלל שהוא כן הפסיכולוג שלי הוא לא עושה את זה.
דיי מוזר לי שאפילו הוא בתור פסיכולוג לא מבין אותי, ניסיתי
למצוא לזה הסבר
לותם אמר שאולי אני חייזר ואני לא חשבתי שזה כזה מצחיק, והאמת,
גם הוא לא.


יום שלישי 22 בפברואר 2000.
אני מרגישה משונה, כל החוסר שקט שאופף אותי לא בריא לי, אני
בסוף אשתגע.
ראיתי את מיקי היום בעיר, הוא חושב שאני כבר מזמן משוגעת אבל
למרות הכל הוא ביקש סליחה על מה שהיה.
אחרי זה פגשתי את מיכאל, יום עמוס, הוא כעס אבל לא היה לי אכפת
הוא לא אלוהים...
הוא קרא לי פושרית בת 16 ואני רק הסתובבתי והלכתי משם.
שונאת אנשים חלשים.


יום חמישי 2 במרץ 2000.
מי אני, מאיפה באתי, לאן אני הולכת?
עולם מוזר, אהבה מוזרה, חיים מוזרים
רק בת 16 לא מבינה כלום מכלום בטח שלא מה רוצים ממנה אנשים.
ניר אומרת שזה נורא מוזר שיש לי כל כך הרבה חברים ואפילו לא
חברה בת אחת.
היא אמא של עידו, היא כמו אמא שלי וגם כמו חברה.
היא צעירה, ילדה את עידו בגיל 16, היא אוהבת אותי, חושבת שטוב
מאוד שסוף סוף הבן שלה מוצא מישהי טובה, והיא לא מדברת על רקע
אלא על הבן אדם.
אנחנו מדברות המון, היא מבינה אותי... היחידה שמצליחה.
גם היא בת למשפחה הרוסה, זה מרגיע אותי לדעת שלא רק לי רע
למרות שזה דבר נוראי להגיד.


יום שבת 4 במרץ 2002.
כל הסוף שבוע חשבתי על מה שניר אמרה, לגבי זה שמוזר שיש לי
כל-כך הרבה חברים ואפילו לא חברה בת אחת. חשבתי אם זה פוגע בי,
שהיא אמרה לי דבר כזה, אבל אז הבנתי שהיא צודקת ולא הצלחתי
למצוא סיבה מספיק טובה למצב הזה.
אולי זה הכוח, עידו וגם מיקי ואפילו לוטם... שלושתם אמרו שאני
משדרת המון עוצמה.
אבל הכל מבחוץ, בפנים יש הרבה פחד.
אולי אם אנשים לא היו רואים את זה בכלל הייתי נשארת לבד, ואולי
ככה היה באמת הכי עדיף. לעולם לא להיפגע. הלוואי שהם יעזבו
אותי כבר בשקט, ופשוט הייתי נשארת אותה אחת, סתם עוד ילדה בת
16 ומשהו שירדה לזנות. עוד סתם אחת שהחיים יותר מידי התאכזרו
אליה והדבר היחידי שאלוהים נתן לה... זה כל האנשים,
הבנים-גברים האלה שאיכשהו תמיד משתדלים להישאר מאוד קרוב. סתם
בלי סיבה מוצדקת הנראית לעין.


יום שני 6 במרץ 2000.
רע לי, אני כל הזמן לבד, עידו נסע לחו"ל ואני בחודש שני של
הריון, ככה אמר אתמול הרופא.
עוד חודש בדיוק מהיום יש לי יום הולדת, עידו הבטיח שאז הוא
יחזור, הוא עושה עסקים עם אבא שלו בניו-יורק.
ניר באה, אומרת שלום והולכת.
אנשים באים והולכים אף אחד לא נשאר, מפחדים.
קבוצת ילדים שלמדו איתי ראו אותי היום בעיר, אחד צעק לי זונה
אבל לא נעלבתי כעסתי עליו אבל הבנתי אותו למרות שאני כבר לא
זונה, כבר בלי מיכאל.
רק אני והתינוק, לוטם בא לפעמים, גם מיקי ויושבים ומדברים, זה
נחמד ואני תמיד מחכה לרגעים האלה.


יום הולדת 17, 6.4.84- יום חמישי 6 באפריל 2000.
עידו אמר שהוא רוצה שלילד יהיו הורים נשואים, לא חשבתי שהוא
מדבר ברצינות.
הוא חזר היום, עשה לי חתונת הפתעה ושם בחופה מול כל החברים של
שנינו והמשפחה שלו אמרתי לו לא.
מיקי לקח אותי הביתה אספנו את הדברים שלי ונסענו לבית החוף.
הוא שוכב מאחורי על הספה ואני יושבת על השטיח וכותבת, השעה 3
לפנות בוקר.
הוא לא מסתכל הוא צופה בטלוויזיה, הוא מכבד את הפרטיות שלי.
עצוב לי.... לחשוב שכל טיפת הטוב שעוד הייתה קיימת, נעלמה.


יום שני 10 באפריל 2000.
לוטם אמר שאני יותר מידי משוגעת
אמרתי לו שאין דבר כזה יותר מידי
אז הוא אמר שמי שזורקת אחד כמו עידו חייבת להיות יותר מידי
משהו
ובגלל שאני גם ככה משוגעת אז זה מתאים.
דור דווקא חושב שאני פשוט פוחדת. אני חושבת שהוא מדבר שטויות
אבל ככה זה עם פסיכולוגים, הרבה שטויות טיפה אמת.
אני שונאת את עידו, עד שסוף סוף הכל היה טוב הוא בשניה אחת עשה
הכל רע.
אני חושבת שאלוהים כועס עלי
אני לא מבינה למה, הוא גם הפסיק לבכות, אין יותר מים, מדינה
חרא, עולם חרא
אין אהבה.


יום שישי 28 בספטמבר 2000.
חיים ממה שיש, חוסכים שקל לשקל כבר אין הכל בהישג יד, חיים
בעוני.
עוד חודש זה יקרה, עוד חודש אני אלד בן.
זה כל כך נורא להביא ילד בעולם כזה, בעוני כזה
חשבתי לבקש סליחה מעידו ולחזור אליו אבל אני לא טובה בסליחות
ואם אני אלך והוא לא ירצה, מיקי לא יקבל אותי אליו שוב ואז לא
יהיה לי לאן ללכת ועכשיו זה קודם התינוק ואחרי זה הרגשות שלי
אבל להתגעגע תמיד מותר, לפחות ככה אני חושבת.


יום רביעי 4 באוקטובר 2000.
פגשתי את עידו היום ברחוב עם ניר, הוא ירק לי בפרצוף וכמו כולם
בזמן האחרון קרא לי זונה
ניר העיפה לו סטירה.
רציתי להרוג אותו, שם במקום מול כל האנשים שעצרו מלכת באמצע
הרחוב.
אבל חייכתי והסתובבתי והלכתי משם, ניר הלכה אחרי מנסה להסביר
לי שקשה לו
אבל אני מה אכפת לי כל אחד שישמור את הקשיים שלו לעצמו.
התיישבנו בבית קפה ודיברנו קצת, היה נחמד, התנתקות מהשגרה
הנוראה
היא אמרה שהוא אוהב אותי ואני אמרתי שגם אני אותו
והיא אמרה שהיא יודעת.
קמתי והלכתי משם
חלשה...


יום שלישי 17 באוקטובר 2000.
אומרים שסמים זה לא דבר בריא, אני חושבת שזה דווקא דיי טוב
חברה של לוטם הביאה לי, לוטם התחרפן עליה לגמרי וזרק אותה
אמרתי לו שירד מזה, זה לא מזיק.
הוא אמר שיש לי כישרון להרוס כל מה שיש לי, קודם עידו ועכשיו
אם מיקי יגלה הוא יטיס אותי בלי לחשוב פעמיים מבית החוף ואז
אני אשאר ברחוב עם ילד קטן אז פשוט הפסקתי.


יום ראשון 29 באוקטובר 2000.
בבוקר הוא נולד, יצור קטן וורד, קראתי לו לוטם בגלל שהוא היחיד
שבאמת תמיד היה שם בשבילי וישאר ממש כמו התינוק הזה.
עידו בא לבית החולים עם ניר הוא הסתכל בי ובתינוק מבעד לחלון
ובכה
היה לי קשה והבנתי אותו.
הוא נכנס ונישק אותי על המצח והושיט לי ספר- 'בת 16 שלא מבינה
את העולם  רומי פיש'.
חיבקתי אותו.
"הבטחתי" הוא אמר, הדמעות שלו הרטיבו לי את החולצה והדמעות שלי
את שלו
הוא ניגב את הדמעות וחייך, "אני מצטער" הוא אמר
אמרתי לו שגם אני.


יום שלישי 31 באוקטובר 2000.
אחרי שהשתחררתי מבית החולים עברתי לגור מחוץ לעיר בדירה הקטנה
של לוטם וחברה שלו שבינתיים הוא כבר סלח לה, הם באמת אחלה.
וחברה שלו רוני אוהבת מאוד את לוטם הקטן.
לא חזרתי לעידו והוא כעס מאוד, אנחנו לא מסתדרים וזה כי חזרתי
לעבוד אצל מיכאל ואני לא נותנת לו את לוטם הקטן.
הוא אמר שזאת סביבה מזיקה לתינוק ואנחנו כל הזמן רבים.
אבל תינוק צריך את אמא שלו אז בכלל לא אכפת לי מהסביבה.


יום שישי 24 בנובמבר 2000.
אתמול פגשתי את עידו בבית של ההורים שלו לארוחת ערב, הוא אמר
שהוא יפנה לבית משפט לקבל חזקה על הילד, צרחתי עליו והוא העיף
לי סטירה.
בכיתי, לקחתי את לוטם הקטן וברחנו.
אבל לא יכולתי לחזור אל הבית של לוטם כי כשהוא ראה אותי בעיר
אתמול בערב עם לקוח, הוא עשה סצנה באמצע הרחוב. "איך את לא
מתביישת לעשות את זה, יש לך ילד שרק נולד בבית!"
ולא יכולתי לענות לו אפילו, כי הוא צדק, לגמרי צדק.
והלקוח הזה, איזה אחד בן 25, דיי חמוד, רק עמד שם והסתכל עלי
ועל לוטם עד שנמאס לו והוא זרק לי "עזבי." והלך.
אז עליתי על הרכבת, וכל-כך התביישתי במה שאני. בחיים לא
התביישתי במה שאני, כי אדם הוא מה שהחיים גררו אותו להיות.
בחיים לא רציתי להיות זונה, לא רציתי את כל האנשים האלה
מסביבי, לא רציתי ילד קטן בגיל 17.... לא רציתי את כל זה ובכל
זאת קיבלתי. זאת חבילת החיים שלי.
לוטם בוכה הרבה, הוא לא אוהב את הרכבת, אני מיניקה אותו והוא
נרדם, הוא שואב ממני את כל הכוח
אבל אני אוהבת אותו- טהור ומושלם שונה כל כך מהעולם המוזר
הזה.
שכרתי חדר קטן במלון בדרום, עוד מעט נגיע והכל יהיה בסדר סוף
סוף. אני מקווה.


יום שני 4 בדצמבר 2000.
דף אחרון ביומן לא גמור, שברי חלקי חיים מחוברים בתצריף ענק-
אישי.
עידו גילה אותנו, הוא הגיע עם אקדח וירה לי ישר בבטן, לקח את
לוטם הקטן צעק: "הוא לא צריך אמא זונה" והלך משאיר אותי
לגסוס.
כל כך כואב לי, הכל מלא דם, הוא בטח עוד יחזור לכאן וימצא את
היומן אבל לא אותי, הוא אוהב אותי אבל לא חושב שאני ראויה
לחיים.
זאת סטירה ענקית אבל זאת האמת.
מפה והלאה הכל יהיה יותר טוב, אני מתכוונת שלא רק בשבילי
לי אישית לא יהיה יותר קשה, אף אחד לא יקרא לי זונה, אף אחד לא
יהיה חייב לעשות כאילו הוא דואג לי.
ללוטם הקטן יהיו חיים טובים, אני יודעת את זה, ככה שעדיף איך
שהתגלגלו הדברים.

עכשיו אני מבינה כבר הכל
את העולם הנוראי הזה
את האהבה שלא קיימת
ואת החיים חסרי המשמעות.
זה עושה לי עצוב בלב
סוף סיפור
סגירת מעגל
תחושת חמימות ישנה
מילים אחרונות
והמון כאב

שונאת אנשים חלשים ועל כן מבקשת סליחה על שאני אחת מהם
ממני שכבר מבינה
רומי.