מתנצל בנשיקה ובחיבוק קצר,
מוחק את שמה בפס עבה, שחור,
כך עבר עוד סיפור של אהבה,
חלפה לה החברה, העשרים ושלוש.

נס צוהל במדגרות ביתה,
דוהר אל האור שברחוב.
"חופשי אתה, חופשי אתה"
לוחשות לו העינים  וקורצות.

וממעל, מתכרבל לו ענן,
מניפת הבל, הנישאת ברוח,
בלי מתי ובלי לאן,
בלי למה או אפילו מדוע.

ואין מי שתמתין בחלון
מפוהקת, טרוטת עיניים,
עם אניצי בוקר ראשון,
עת שב, מדיף ריח עשן ויין.

ונדמו שיחות מייגעות,
מדי רגע או כמה דקות
על היכן הוא ומתי יחזור,
שמאוחר וחלפו כבר החצות.  

ורק הזמזום המטריד,
כאן בקצה הרקה,
לוחש ושואל, "תגיד,
מה טעם כבר יש לחיים,
אם בחלון, אין מי שימתין".