הרמתי את ראשי ואתה ישבת לך שם בין דמעותיי ובהית בי. כבר כמעט
שכחתי עד כמה אתה יפה, את עינייך המדהימות ואת החיוך הזה שלך
שתמיד היה שם כשעצוב.
הסתכלתי עליך במבט מבולבל. שנאתי אותך על שהופעת כך אחרי שאמרת
שיותר לא תחזור, אבל כל כך שמחתי שאתה פה.
רציתי לספר לך שאני מאושרת, להסביר לך שלמדתי לשכוח, להדחיק,
למדתי לחייך גם בלי סיבה, ועכשיו יותר טוב בלעדייך ושום דבר לא
כואב.
רציתי להגיד לך שהעצב בעיניי הפך לשמחה ושאור היום כבר לא
מפחיד אותי בכלל, אני נהנת מלדרוך על עלים יבשים וסתם לטייל
בין טיפות הגשם.
רציתי להגיד לך שבסוף כל יום כזה אני חושבת עליך ומתגעגעת.
אבל שום דבר לא יצא, פשוט ישבתי מולך כשהדמעות מחליקות על
לחיי. אני יודעת שהבנת הכל דרך העיניים שלי.
תמיד היינו ככה, השתיקה בינינו אמרה כל כך הרבה.

זרועותיך עטפו אותי בחיבוק מתנצל, רצית שלא יכאב לי יותר, שלא
יכאב לנו יותר. ידעתי שזה לא חיבוק של אהבה, שכבר שכחת איך זה
לאהוב וכל מה שנשאר בינינו היו געגועים.
כל אותם זיכרונות שנאבדו בראשי מילאו אותי בחזרה, ברגע שחשתי
בגופך החם ובצמרמורת שמלאה אותך.
נראה היה שתמשיך לחבק לעד, חיבוק אינסופי, חיבוק שמעלים את
העצב ומנגב את הדמעות, אבל אתה הרפת והשארת אותי להתמודד עם
הכל מחדש.
לא ידעת עד כמה רציתי שתישאר כאן ושהריח הטוב שלך ימשיך למלא
את החדר, למלא אותי, ותאהב אותי כמו פעם.

מאז, עבר הרבה זמן או שרק נדמה לי, והביקור שלך הפך לעוד
זיכרון שלנו שלמדתי להדחיק.
מאז, הכל חזר להיות כמו שהיה, העצב בעיניי הפך שוב לשמחה ואור
היום חייך מחדש.
מאז, כל לילה אני הולכת לישון עם דמעה מבצבצת מעיניי, מחכה
שתבוא, תחבק ותנגב גם אותה...