אז שמענו מקהלה יוונית משוררת על אודות, וגם קולותיהם הדהדו
במרחב והתנפצו בכסיפה ערמונית כנגד שערותינו. אז גם לראשונה זה
חדשים רבים וערוצי נחל רבים שבם עברנו בחיפושן, ראינו אנפת בקר
לבנה מהדסת על דשא שהיה כהרגלו שדוף ונשבר כשלא קיבל את
הידוסיה. אנחנו צחקנו למאוד כשראינו את צורת הליכתה המשונה,
שולחת את צווארה הארוך כחליל כמו האיש הטנטאלי משירתה שנתכופף
לשתות מים שנעלמו לו. אולם בשעה הזאת היינו עייפים לאחר מסענו
הארוך בם, שחסרה בהם טיפה, וחסר בהם צל על אף פיתולם ועמקם,
וכל צל שהיה בהם חמקמק היה כצפע שחור. גם לישון מקום לא מצאנו,
מפאת זמננו והמהירות בה הלכנו בחיפושינו אחריהן, אולם גם בשעל
קשיותו שלנחל. אתה נחל אכזב צעקנו לו, אכזב וכזב, בת ארץ
שכולה, צערנו לו, חמוק כשחל אתה מסמא את עינינו, יוקדנו,
עוקדנו ברצע יתרים. אבל המשכנו לנדוד, ולהיקשר לא נכפפנו. כל
צחוקינו יגע היה, ועינינו היה לבטח דומעות, לבטח, לו היו לנו
דמעות - כמו כד שהזיע עד יובש, כך יקדו בנו שמשות נחלי הקדים.
פכרנו את אצבעותינו אחת לאחת כמו היו זרדים מתנפצים במדורה,
וגפינו נתרופפו אלי עשב. ובעודנו שכובים מקורה נסבך בנו כצלילי
חליל בידיו של זה שאינו יודע לנשוף בו איש עזתיים, לאוזניו של
זה שלא יודע להקשיב לו, איש חמורותיים. לא. שוערנו לא היה
מיתרי נבל זהב. אולי גידי אוהלים. אז השרשנו ממנו ומטה אל
האדמה.

סיון התשנ"ט