בערב סילבסטר הזה החלטתי שהפעם אני לא יוצאת ויהי מה. אחרי
שבסילבסטר הקודם חזרתי כשהג'קט החדש שלוויתי מאחותי ספג כמויות
בירה שהיו מספיקות לנבחרת גרמניה בכדורגל לאחר נצחון , גמרתי
אומר להתעלם מההילולה הנוצרית הזאת. חוץ מזה שהיה לי תירוץ
לגיטימי לכל הדעות - יצא לי חצ'קון בגודל של הר בין הגבות .
אם כן , חשבתי לעצמי , אין דרך טובה יותר לניצול זמן זה מאשר
עבודה . וכיצד תממן בחורה בת 16 קניית אוקסי , שליחת ג'קט
לניקוי יבש ועוד הוצאות לא מתוכננות מסוג זה?
תליתי מודעות בייביסיטר ברחבי העיר.
ניתן לומר שהרזומה שלי בתחום זה עשיר למדי.
פעם אחת שמרטפתי ומאז לא נקראתי עוד . כשניסיתי להבין מדוע ,
הסבירה לי חברתי כי עם ילדים בני ארבע לא מדברים בציניות .
שלא תבינו אותי לא נכון , זה לא שאני לא אוהבת ילדים , נהפוך
הוא, אני שונאת ילדים . כל קשר ביני לבינם מסתכם באהבתנו
המשותפת לביצי הפתעה ותו לא .
ככל שניסיתי אף פעם לא הבנתי את פשר ההתרגשות סביב הרך הנולד.
גם אני , אוי לבושה, הייתי כזאת ואני בטוחה שאם מישהו היה מספר
להורים שלי , באותו רגע בו הגחתי לאויר העולם , מה יצא ממני
,הם מיד היו מוחקים את חיוך האושר המטופש מהפנים שלהם.
אבל כסף לחוד ואהבה לחוד. אומנם חצי שעת ההכרות בין הורי השטן
הקטן לבין השמרטפית המיועדת עולה לי בלא מעט שערות לבנות ולסת
תפוסה ( ממאמץ החיוך ) אבל מי אמר שהחיים הם גן של שושנים.
אז התקשרו כמה וכל אימת שהקול מהעבר השני היה גברי תירצתי
בנימוס שזה כבר לא אקטואלי.  לא , לא בגלל שפחדתי שאני אגיע
לבית שומם ואאנס ע"י תריסר גברים מקריחים  בשיאו של  משבר גיל
העמידה , אלא בגלל שחששתי שהאב עלול למצוא חן בעיני ואני במראה
ההודי החדש שלי אהרוס כל סיכוי לחיבה הדדית.  
אז הלכתי על בטוח והגעתי לביתה של דורית , אם חד הורית לשניים
, שובל ואופק . כמה דביק.
מיד כשנכנסתי הבהירו לי מלאכי המוות במבטיהם שדרכתי באזור של
מועדון קרב. כמובן שכשאימם אמרה להם שיתנהגו  יפה נסכה על
פניהם ארשת של פרחים חסרי ישע . רק אני והם ידענו כי אני היא
חסרת הישע בבית זה .
הילדים לקחו לעצמם טווח בטחון של חמש דקות , למקרה שאימם שכחה
משהו ותחזור , ואז נשמעה קריאת הפתיחה :
"קרוונגההההההההההההההההה........." .תוך כדי קריאות נינג'ה
שהיו מטלטלות בעוצמתן מטוס העובר  ממעל , ניגשה הילדה לטואלט
של אימה והחלה למרוח עצמה בליפסטיקים וצלליות למינהן , לצרכי
הסוואה כמובן .הילד , שהחליט לא לטמון ידו בצלחת טמן ראשו
בגרביוני הרשת של אימו תוך כדי טיפוף על נעלי העקב האדומות
שלה.
לרגע שקלתי האם הגיע הרגע להוציא את ערכת החירום למקרים כאלו ,
כדורי השינה של אבי ,  שזה מכבר יצאו בנוסחה משופרת שמתמוססת
בקלות בשוקו חם .במחשבה שניה פחדתי שהילדים ישנו יותר מידי
ויגלו זאת בבדיקת רעלים שגרתית באבו כביר .
להפתעתי , הילדים הצליחו להתיש את עצמם , לא לפני שהילדה נראתה
כמו פרסומת לטמבור והילד התלונן על תחושה של נקע בקרסולו .
הילדים ניאותו לישון רק בתנאי שאספר להם  סיפור . טעותי היתה
בכך שאיפשרתי להם לבחור סיפור כרצונם . מתוך מאות הספרים
שנערמו אחד על השני בכוננית , בחר הילד דווקא בספר בהוצאת חב"ד
שסיפר על צדיק אחד שרכב על גבי חמורו בין הערים השונות ונהג
לחולל ניסים לאנשים קשי יום.
אחרי עמוד וחצי נרדמו הזאטוטים ואני הרגשתי כמו בני ישראל
שיצאו מעבדות לחירות.
ישבתי לי מול המקלט ולאחר שנואשתי מהשלטוט המשעמם  האינסופי ,
הוצאתי מתוך מעמד העתונים מגזין לנשים והתחלתי לעלעל  בו . בין
ידיעה רבת חשיבות  על מי נפרד ממי , לבין מאמר עמוק ומרתק  על
איך להיות יפה בדקה , הגעתי  למדור של "מודעות אישיות". תמיד
תהיתי בכלל על קנקנם של אלו שחפצים בשיחות "אישיות" ולכן
החלטתי לתהות בפרט על קנקנו של אחד מהם .
מהעבר השני ענה לי קול עמוק ומחוספס . הוא הציג את עצמו כרז ,
עצמאי בן 28 שגר בגפו בוילה שכורה בהרצליה פיתוח.
שאלתו הראשונה היתה איך אני נראית . כמובן שהוספתי לעצמי 10
ס"מ בגובה , 2 מידות בחזה , עור שחום ועיניים ירוקות ( כשהייתי
בת חודשיים - לא נחשב?!)   אבל חוץ מזה הכל היה אמת לאמיתה.
כשהוא שאל אותי מה אני לובשת עניתי שטרנינג. מיד הבנתי שזו לא
התשובה הנכונה . בניסיון לתקן את המצב הוא אמר לי להוריד אותו
. עשיתי כמבוקשו. הקול שלו הלך ונהיה עמוק מרגע לרגע ובאיטיות
החל להנחות  את  אצבעותי  שנעו במורד גופי , משחיתות כל חלקה
טובה , עד שהגיעו אל הנחלה והתמקמו בה . הוא החל לספר לי מה
הוא עושה לי  ולאט לאט הרגשתי איך זרמים חמימים מתפשטים
ומרטיטים את  גופי . עיני נעצמו , פי מילמל בלחש דברים לא
מובנים,   ואז ..כשהרגשתי שזה בא ...
"שמעון !! לך תוריד את הזבל , אמרתי לך!" אמר הקול בעל המבטא
הכבד כשהרים את  השפורפרת  השניה.