אני עומדת במעגל.
הרגליים שלי דורכות על נקודה קטנה שחורה.
הגוף שלי קצת נוטה החוצה, כמעט הגיע לנקודה האדומה, קצת יותר
גדולה, יותר בולטת.
אחרי הנקודה האדומה יש עיגול צהוב, יותר גדול- יותר עבה, אחריו
יש עיגול לבן,  הרבה יותר גדול, קצת יותר עבה, אחריו יש עיגול
כחול, ממש עבה, יותר גדול, אחריו יש ורוד, ואחריו ירוק ואחר כך
חום, וזה לא נגמר.
אינסופי כזה.
מעצבן.
בקצה בקצה, עומדים אלפי אנשים. את רובם אני בכלל לא מזהה- ספק
כי הם רחוקים, ספק כי בחיים לא ראיתי אותם.
יש עוד איזה חמישים אנשים שקרובים אליי.
והם עומדים סביבי, פשוט מקיפים אותי, בזלזול, לא מעיזים להסתכל
לי בעיניים.
ואז מגיע האמיץ הראשון, זה ש"יש לו ביצים".
אני מתאמצת לראות מי זה, לאט לאט הדמות שלו מתקרבת, אני רואה
אותו, עומד לו שם, זה "הראשון".
כולם בשקט, מחכים שהוא באמת יעשה את זה.
הידיים שלו רועדות, הוא פוחד- החמוד.
ואני בשלי, בנקודה השחורה הזאת, מקובעת בתוכי.
הוא תופס חץ ענק כזה, לוקח כמה צעדים אחורה וזורק את החץ.
דממה.
אני רואה את החץ מתקרב אליי, בשיא המהירות.
אני מנסה לזוז אבל לא מצליחה.
אני מרגישה איך הוא חודר בי, פוצע אותי, ואז משנה כיוון.
נעצר, בעיגול הלבן.
ניסיון יפה.
הבא בתור- זה שמעולם לא היה שלי.
יש לו חיוך מסופק על הפנים, מן חיוך  כזה של ניצחון.
הוא לא משתהה הרבה, זורק את החץ.
הפעם החץ הרבה יותר איטי,  הוא עובר דרכי לאט לאט, מקלף את כל
הצלקות, שובר את כל החומות, אני מדממת.
החץ נעצר ממש לידי, בנקודה האדומה.
עוד סנטימטר אחד וזה היה פוגע בנקודה השחורה, עוקר לי את הלב.
עוד דמות מתקרבת, אני מנסה לנחש מי זה, הפעם, אבל אני לא
מצליחה.
אני רואה רק עיניים, ירוקות, מביטות בי.
החץ נזרק, והפעם הוא רק התחכך בי וחזר לעיגול הכחול. לא השאיר
אפילו סימן.
וכולם מוחאים כפיים, וכולם שמחים, אני שומעת רק צחוק מתגלגל,
של אנשים שפעם אהבתי.
כל אחד בתורו- לוקח חץ וזורק.
אני כואבת, מדממת למוות.כבר כמעט שלא נשאר לי כלום מהלב,
נהייתי אדישה.
ואז הוא, זה שבזמן האחרון די התקרבנו. זה שסמכתי עליו, שציפיתי
שהוא לא ילך עם הזרם.
הוא נעמד מולי, מחזיק בידו את החץ.
אני שמה את היד על הלב שלי, או לפחות על מה שנשאר ממנו, במטרה
להגן עליו.
אבל שני בריונים רצים לעברי, תופסים לי את הידיים, הלב שלי
חשוף.
והוא פשוט עומד לו שם, לא יודע מה לעשות.
הדמעות מתחילות לזרום, מכל עבר. דמעות שמהולות בדם,כאב וכעס.
איך נתתי לזה לקרות?
למה לא הייתי חזקה מספיק? למה נתתי להם?
התמוטטתי.
כולם מהר רצים, מקיפים אותי מקרוב.
העיניים שלי לאט לאט נעצמות.
והוא, עדיין עומד שם, בוהה בי, עם החץ האימתני בידיים שלו.
ועכשיו, החיים שלי בידיים שלו.
האם הוא מוכן לוותר על החתיכה האחרונה של הלב שלי?!
האם הוא מוכן לוותר על החתיכה היחידה שנותרה?
זאת שעדיין אוהבת אותו?!
ומוכנה למות בשבילו?!
הוא לוקח כמה צעדים אחורה.
זורק את החץ, ומפספס.