לפני כמה ימים, או יותר נכון כמה לילות, ביקרתי את האיש של
הירח. אתם יודעים, האיש הזה שנמצא על הירח ואומר לו מתי לחייך,
ומתי להאיר, ומתי להיות מלא. אני לא זוכרת בדיוק איך הגעתי
אליו, או איפה נפגשנו, אבל זה היה איפשהו שם למעלה, בשמים.
כשהגעתי אליו תחילה לא זיהיתי אותו, מפני שהוא לא היה על הירח-
הוא בדיוק יצא להפסקה. הבטתי בו בשתיקה כמה דקות ופתאום הבנתי
שאני מתבוננת כבר כמה דקות באיש של הירח! אתם יכולים לתאר
לעצמכם כמה התרגשתי! בכל זאת, זהו אחד האנשים החשובים ביותר
בעולם, או יותר נכון ביקום! ניגשתי אליו ואמרתי:" שלום, אתה
האיש של הירח?".האיש הזה של הירח הביט בי כמה רגעים , כאילו לא
ידע בעצמו את התשובה. לבסוף ענה שכן, שהוא האיש של הירח. אמרתי
לו שאני מאוד מתרגשת ושמחה לפגוש אותו, ושתמיד תהיתי איך הוא
נראה. הוא שאל מי אני ומאיפה באתי, וסיפרתי לו שאני משם,
מלמטה, ושקפצתי לבקר. האיש של הירח ואני התחלנו משוטטים לעבר
הירח, כי ההפסקה שלו עמדה להיגמר. חצינו שבילים לבנים, ועברנו
דרך שערים שנפתחו באופן מסתורי, דרך החשכה, ואז נגלה לעינינו
אזור עצום ומרהיב. זה היה המראה הכי מדהים ומיוחד שראיתי בחיי:
עשרות מיליוני כוכבים נפרסו מעל החושך הנצחי והאפל שכיסה את
השמיים ונצצו בחמימות מיוחדת וחביבה, אחד מהם אפילו קרץ לי.
ממולנו הופיע כדור ענק עם גושים שחורים שבקע ממנו אור אדיר
שהאיר את כל האזור. כן, ניחשתם נכון, זה היה הירח. האיש של
הירח קד קידה מוזרה וטיפס בקלילות על הירח. גופי השתתק ושפתיי
לא יכלו לנוע מרוב תדהמה. לאחר כמה רגעים הצלחתי לדבר שוב.
"ואוו", אמרתי, "לא תיארתי לעצמי עד כמה יפה כאן".
"כן", ענה האיש של הירח," מאוד יפה כאן, אבל זה רק זמני".
"למה אתה מתכוון?", שאלתי בתמיהה.
"ברגע שנגיע לכדור הארץ", אמר איש הירח, "הכל ייראה אחרת".
"היום הירח יהיה עצוב",הוסיף.
"חשבתי שהירח תמיד מחייך"
"לא. גם לא יש את התקופות שלו"
"הכדור שלכם נהיה עצוב יותר מלילה ללילה, וכך גם הירח. ואם
תשימי לב, הוא גם מתמלא בפחות קלות בזמן האחרון".
התחלתי לחשוב על מה שהוא אמר. זה נראה לי די מוזר. כלל לא שמתי
לב לשינוי הזה בירח. פתאום נחתה עליי חרדה איומה. חרדה שמא זהו
סופו של הירח אצלנו. שמא הירח יתייאש ויחליט לנטוש אותנו. ואז
מי יאיר לנו את דרכנו בחושך? ומי ייתן מענה לדמעותינו הזולגות
באפלת הלילה אם לא הוא?
מבטי הפך עצוב והאור בעיני דעך במקצת.
"הכל בסדר?", שאל האיש של הירח.
"לא",עניתי, "הכל בכלל לא בסדר".
האיש של הירח הביט בי בתדהמה. הוא לא הבין כיצד אושר כל כך
גדול שעטוף בתמימות הקורן בעיניים של ילדה מסתורית יכול להידחק
במהירות כזו ע"י העצב. אותי זה בכלל לא הפתיע. הרי זו לא הפעם
הראשונה שזה קורה, ובטח שלא הפעם האחרונה.  
כוכב אחד חייך אליי חיוך שובב. חייכתי בחזרה והאור בעיני החל
לזרוח שוב. דמעה קטנה וצוננת זלגה מעיני ונשאה עמה את המועקה
שחשתי. לפתע נראה הכל ורוד יותר. גמרתי בלבי שאני אציל את
העולם מלאבד את הירח הקסום שלנו. אני ארד למטה ואזהיר את כולם.
אומר להם שהירח נהיה עצוב, ושאנו עלולים לאבד אותו. זה חייב
להצליח. כי הרי אף אחד לא רוצה לאבד את הירח.
האיש של הירח הביט בי ארוכות. נדמה היה שהוא קורא את מחשבותיי,
כי על שפתיו עלה חיוך רענן. בדרך מסתורית הוא הבין כמה יקר לי
אורו של הירח. " אל דאגה", אמר לי בקולו הנמוך, "הכל יהיה
בסדר. אני אדאג שהירח תמיד יאיר עלייך". קולו השליו והחמים
הרגיע אותי . האמנתי לו, וזה די מוזר מפני שאינני נוטה להאמין
לאנשים של ירח בכזאת קלות בדרך כלל.
אורו של הירח האיר את מחשבותיי בקרירות מתוקה, ומאותה נקודה
דבר כבר לא נראה משמעותי במיוחד. דבר פרט אותו חום שמילא את
גופי. אותם צמרמורות זוהרות של טוהר ויופי, וגם מעט עצב שעטפו
אותי. באותו רגע, מטרים ספורים מהירח הגדול והטוב, מוצפת באור
מסנוור, חשבתי עליך. חשבתי על כך שאתה שם, איפשהו, ושאני עוד
אמצא אותך.
התענגתי עוד כמה רגעים ארוכים בתוך הזוהר הנפלא ההוא שהעניק לי
בחמימות קורנת האיש של הירח, הודיתי לו מקרב לב, העפתי מבט
אחרון בקסם שהקיף אותי, ופקחתי את עיני לעוד יום של שמש מאוסה
שקרניה הראשונות כבר בצבצו מבעד לוילון.