בס"ד, מוצ"ש י' שבט תשס"א.



האביר היה מיואש. לא שהוא רצה להעביר ביקורת על הממונים עליו,
אבל אפילו הוא התחיל לחוש בניצני הטרוניה הנובטים בתוכו. בסדר,
אז הם אמרו שזו לא משימה קלה, שזו לא משימה שכל אביר יוכל לה -
אבל בזמנו הוא חשב שהם פשוט מנסים ללטף לו את האגו (שהיה יצור
ידידותי למדי, מלבד הפעמים בהם רדף אחרי הדוור במטרה לנשוך
אותו). ונכון, הם אכן אמרו שזו משימה שעלולה לקחת "מעט" יותר
זמן מהרגיל. אבל ידוע ש"מעט" הוא מושג יחסי! האם היה עליו לנחש
שבאומרם "מעט" הם התכוונו ל"מעט" ביחס לזמן שלוקח לשינויי טבע
קיצונים לגרום למים לשחוק אבנים קשוחות במיוחד? הוא נזכר בעצב
בעורך הדין שלו, שתמיד אמר לו לקרוא את האותיות הקטנות. אבל
לרוע מזלו הוא שכח בדיוק באותו יום את משקפיו בביתו (לא שהיה
משתמש בהן בכל מקרה, רק השמועה על בעיות ראייה הייתה מורידה את
ערכו בשוק האבירים והופכת אותו ללעג וקלס בקרב המפלצות האיומות
שרעדו עד עתה לשמע שמו) ושכחה זו עלתה לו ביותר ממחצית מחייו.
הוא הסתובב ברחבי העולם במשך יותר מחצי יובל, מחפש את אותו
"דבר אימתני במיוחד שמסוכן לגורל האנושות כולה ולעלמות במצוקה
בפרט" (פירוט מדויק יותר הם לא יכלו להביא לו, אבל כשנזכר
בשימוש הנלוז שלהם במילה "מעט" החליט שממילא לא היה רוצה לסמוך
על מילות התיאור שלהם). הוא היה רוצה לומר לעצמו שזהו אינו
גורל גרוע במיוחד. שזו משרה עם שכר בצידה, שלא לדבר על הכבוד
שאפף משימה מסתורית שכזו. הוא היה רוצה לשכנע את עצמו שרבים
היו מוכנים להתחלף אתו, שרבים היו מעונינים במשרה שמובילה אותם
למקומות אקזוטיים שונים. הוא היה רוצה לגרום לעצמו להאמין בכך
שהוא אמור לחוש בר מזל על כך שניתנה לו האופציה להתבונן בנוף
נפלא כל כך, מסוגו של הנוף שנגלה לעיניו. אך לשווא. הוא לא יכל
לעשות זאת שכן שכרו של אביר לא היה גבוה במיוחד ולא כלל אפילו
הוצאות נסיעה (דבר גרוע למדי כשחושבים על מספר הקילומטרים
הקבוע שאחריהם שוב צריך להחליף פרסות לסוס התורן). גם כבוד רב
לא נפל בחלקו, שכן השתנו הזמנים בהם אימא פולניה הייתה רוצה
אביר בשריון נוצץ בתור חתן לבתה. כעת מבט אחד בשריונו הנוצץ
הספיק לאם כדי להרים את אפה בזלזול (וללחוש לבתה: "לא זהב
אמיתי. חשב שיוכל לעבוד עלינו, החלאה!"). אז מה זה הותיר לו?
נוף? גם מזה לא יכל ליהנות במיוחד שכן היבלות שעל רגליו הטרידו
אותו עד מאד ומנעו ממנו להתעמק בנוף המלבב שהקיף אותו (הסוס
שלו התפטר לפני כעשור ודהר לו אל עבר עתיד טוב יותר כסוס ניצב
במערבון הוליוודי נטול תקציב. לרוע המזל פניה אחת לפני הוליווד
לכד אותו מנהל קרקס יומרני ולכן מעתה והלאה בילה הסוס את ימיו
בהרכבת ילדים קטנים למדי, מעצבנים למדי עם קול צווחני מדי על
גבו  כשהוא חושב לעצמו שזהו אותו "דבר אימתני במיוחד שמסוכן
לגורל האנושות כולה" אותו חיפש האביר).
האביר החליט לבצע עצירה קטנה. מלאי השוקו שלו החל להדלדל
ומחצית משקית המרשמלו האחרונה שנותרה לו כבר הספיקה להתרוקן אל
בטנו במהלך ערב בודד במיוחד. הוא נכנס אל תוך קיוסק קטן (הדבר
שהדהים אותו יותר מכל היה קיומם של קיוסקים קטנים אפילו בחורים
הנידחים ביותר של היקום) וסקר אותו בחשדנות, יותר מתוך הרגל
מאשר הכרח. מבטו חלף על פני מדף המשקאות, מדור החטיפים, מסך
הטלוויזיה שבו הופיע פרצופו המאופר בקפידה של דרקון ירוק אחד
(שהיה בעברו "דבר אימתני במיוחד שמסוכן לגורל האנושות כולה
ולעלמות במצוקה בפרט" וכעת שימש כאורח מקרי בתוכנית אירוח
נטולת רייטינג), מחלקת הפיצוחים, מדור ה...
רגע אחד!!! מבטו שב במהירות מפתיעה (מפתיעה יחסית לאביר עם
בעיות ראייה נסתרות) אל מסך הטלוויזיה. הוא הדחיק את הצורך
לשפשף את עיניו בתדהמה. האם זהו חיזיון תעתועים? חלום שנבע
מרצונו העז לסיים את המשימה העלובה הזו ולחזור אל שגרת חייו
העלובה לא פחות? האם יגאל שילון יצא עוד מעט מתוך שקית מרשמלו
מזדמנת, יתלוש מפרצופו של המוכר בקיוסק את הזקן המדובלל שלו
ויגלה לו שזהו רק אלי יצפאן שחמד לו לצון?
אך לא, הוא בחן את המוכר בחשדנות והחליט שהזקן נראה אמיתי
למדי. מלבד זאת, המוכר נראה משועמם קלות ולא העיף לעברו ולו
מבט נוסף (קצת מפליא בהתחשב בכמות הלקוחות שזרמה לקיוסק שניצב
במקום נידח שכזה). זוהי לא מתיחה אם כך, זוהי האמת לאמיתה!
הדבר האמיתי! הגורל שלו ציפה! ה...(כאן האביר בחר להפסיק
להשקיע את מרצו במציאת מילות תואר חילופיות ולהתחיל לחשוב על
תוכנית פעולה). מבט אחרון אישר לו שזהו אכן אותו דרקון מבוקש
שיושב לו ומפטפט עם מגישה חייכנית מדי על בעיות קשקשים ותזונה
נכונה בעוד מוחו שוקל את האפשרויות העומדות לפניו.
לאחר שהחליט, הוא לא בזבז זמן מיותר. ללא מבט נוסף אל עבר
המרשמלו הנכסף הוא יצא מהקיוסק ושם פעמיו אל עבר אולפן
הטלוויזיה הקרוב (מיותר לציין שהסיכויים שבדיוק באותו אולפן
טלוויזיה קרוב צולמה התוכנית שבה הופיע הדרקון היו קלושים מאד
- אבל באומנות כמו באומנות אין דבר כזה שאין דבר כזה). כמובן
שאולפן הטלוויזיה הקרוב לא היה קרוב מדי (למעלה מחמישים מייל
אם מתעקשים לדייק), בייחוד לא לאביר עם יבלות על הרגליים
כתוצאה משנים של שיטוט חסר תכלית, אבל האביר שלנו לא היה מהסוג
שמתייאש בקלות. הוא הגיע אל אולפן הטלוויזיה כשהוא מתנשף
בכבדות ואדום מרוב מאמץ. למרבה המזל, צילום התוכנית עדיין לא
הסתיים (כשהאביר פרץ החוצה מתוך הקיוסק הם בדיוק עברו
לפרסומות).
"אה הא!" הוא קרא בעודו נכנס אל תוך האולפן, מתעלם במכוון
מהצלמים, המאפרת, הבמאי, הניצבים, המגישה החייכנית מדי ושלושת
האנשים שהרכיבו את הקהל - כולם שלחו לעברו מבטים נדהמים.
"אמרתי אה הא!" הוא חזר כשלא זכה לתגובה כלשהי מלבד המבטים
הנדהמים "איתרתי אותך לבסוף, או דבר אימתני במיוחד שמסוכן
לגורל האנושות כולה ולעלמות במצוקה בפרט!".
"נחמד לראות גם אותך" השיב הדרקון בנימוסיות המחייבת מעמד מעין
זה, פולט מנחיריו טבעות עשן קטנות וידידותיות (המאפרת שלו
הקדירה את פניה - האדים הללו לא יכלו להועיל לאיפור השברירי
שכיסה את פניו של הדרקון).
"אל תנסה עלי את התרגילים הללו!" האביר שלף את חרבו "אני מיומן
מכדי ליפול לעוד אחת מן המלכודות שלך! היו לי עשרים וחמש שנים
כדי להתאמן".
"והייתי רוצה לומר שהשנים היטיבו עמך, אבל" הדרקון משך את
כתפיו "המצב רוח שלך עדיין נוטה לתנודות קיצוניות. יש לי
פסיכולוג מצוין, במקרה ואתה מעוניין".
"אמרתי אל תנסה עלי את תחפושת ה"דרקון הידידותי" שלך!" זעק
האביר ולא יסף עוד. בזעקת קרב מחרידה הוא הניף את חרבו, רץ
לעבר הדרקון ובאבחה מהירה אחת כרת את ראשו. אבירים צעירים יותר
היו נוטים להתבלבל בסיטואציה שכזו ולבחור  לתקוע את חרבם בגופו
של הדרקון, במטרה לפגוע בלבו. אולם האביר ידע טוב יותר. הוא
ידע שדברים אימתניים במיוחד שמסוכנים לגורל האנושות כולה
ולעלמות במצוקה בפרט היו בדרך כלל חסרי לב, ולכן מכה שכזו לא
הייתה מכניעה אותן. הוא חייך בסיפוק כאשר הביט בדמו הכחול של
הדרקון (הלה היה ממשפחת המלוכה הדרקונית) ניגר באיטיות על
השטיח הלבן של אולפן הטלוויזיה. משימתו הושלמה בהצלחה.
מכאן והלאה התרחשו האירועים במהירות מדהימה: האביר נעצר על ידי
אנשי הביטחון של האולפן, שמשום מה טרחו לצוץ רק אז, והועמד
למשפט על פגיעה ביצור מוגן (הדרקון זכה בתואר הזה ביותו זן
נכחד). המגישה החייכנית מדי השכילה לנצל את הרייטינג הגבוה
שקיבלה התוכנית באותו בוקר (בתוספת ריאיון נדיר שהשיגה עם
האביר-שהועמד-למשפט-על-רצח-דבר-אימתני-במיוחד-שמסוכן-לגורל-האנושות-
כולה-ולעלמות-במצוקה-בפרט-ושהתגלה-כדרקון-מוגן) והשיגה קידום
למעמד של מגישת התחזית היומית החייכנית מדי. המאפרת הרוויחה
הון בעבור הספר שכתבה - "כיצד איפרתי דרקון שעמד למות" (הידוע
בזכות משפט הקאלט המצוי בתוכו: "ללא איפור טוב אתה חשוב כמת").
האביר הרוויח הון גבוה עוד יותר בעבור הראיון שהעניק למגישה
החייכנית מדי ועל ידי כך יכל להרשות לעצמו לשכור עורך דין
מוצלח. עורך הדין שלו היה מוצלח עד כדי כך שגרם לחבר המושבעים
לשחרר את האביר ולדרוש את תביעת אנשי הביטחון על רקע מחדל
בטחוני חמור. אולם את ההון הגבוה ביותר לא הרוויחה המגישה
החייכנית, או המאפרת או האביר, או העורך דין, או הצלם (שצילום
המעמד זיכה אותו במועמדות לאוסקר) או ילדיו היתומים של הדרקון
(שזכו על פי החלטת חבר המושבעים לפיצוי בסך 5.6 מליון חבילות
מרשמלו) או הסוס (שהתעודד מגורלו של מעסיקו לשעבר ופצח בתביעה
משפטית משלו) או כל אחד אחר שתוכלו לחשוב עליו. את ההון הגבוה
ביותר הרוויח בעל החנות לניקוי יבש שאליה הובא השטיח הלבן שהיה
ספוג בדמו הכחול של הדרקון. מופרך? אולי. תמוה? ייתכן. אבל
באומנות כמו באומנות - אין דבר כזה שאין דבר כזה.