היום יום שלישי בערב, ואני יושבת לי מול המחשב לכתוב סיפור
בבמה. נכנסתי לבדוק את הדף יוצר שלי וראיתי שיש לי דיי הרבה
סיפורים ושירים ופשוט נכנסתי למצב רוח של לכתוב וליצור משהו
חדש. אתם מכירים את המצב רוח הזה לא? הרי רובכם כותבים כאן
בעצמכם.
אז נכנסתי להוסף יצירה והתיישבתי לכתוב.
אני לא מהאנשים האלה שכותבים את הסיפור שלהם על דף טיוטה
ומעתיקים אותו 20 אלף פעם. אני חושבת שאם קוראים את אותו
הסיפור יותר מדיי פעמים הוא מתחיל דיי להמאס.
אני מהאנשים שפותחים יצירה חדשה בבמה ופשוט זורמים עם המקלדת.
אני מתחילה במילים הראשונות שבאות לי לראש ומשם כבר יוצאת
לרעיונות חדשים שאולי אפילו נהיים מעניינים.
היום, אני שוב יושבת מול המסך, אבל שלא כרגיל, אני לא אכתוב
לכם כאן איזה סיפור דמיוני או שיר שאף אחד לא באמת יבין אבל
כולם יגידו שהוא נהדר. הפעם, פשוט החלטתי לכתוב כל מה שבאמת
קורה.
ככה לדעתי נולדים המונולוגים הטובים ביותר.
אתם יודעים, בשיעורי תאטרון שלי בבית ספר, לימדו אותנו על תשע
התהיות. דווקה נושא נחמד. אמרו לנו לענות על תשע התהיות ולכתוב
על רגע אחד בחיים שלנו. אני בחרתי את יום הולדת ה 16 שלי. אין
לי מושג למה. אולי בגלל שרקדתי עם החבר שלי (כבר לשעבר) וראיתי
את כל החברים שלי רוקדים מסביבי והרגשתי פשוט מאושרת על זה שיש
לי את כל החברים שלי שהם הכי טובים בעולם. הם לא חברים שבאמת
יבינו ללבך, אבל הם החברים שיוכלו לעודד כל אחד במשבר הכי קשה
שלו בחיים. אז כתבתי על היום הולדת שלי ומשום מה נורא התמקדתי
בלתאר את הבית שלי. כל הכיתה אמרה וואו כשהקראתי את זה ואחת
אפילו אמרה בצחוק שיש לי בית יפה.
אני לא יודעת למה החלטתי לכתוב דווקה את זה. זה פשוט נראה לי
כמו משהו שבא לי לספר.
שמתם לב שכולם נורא אוהבים לקרוא ביומנים אישיים של אחרים? זה
פשוט מרתק המחשבות האישיות של מישהו. אפילו אם אלה לא אנשים
שאתם מכירים. אפילו אם בחיים לא שמעתם עליהם ומצאתם את זה
בזבל. זה עדיין יעניין כל אחד לקרוא על החוויות שמישהו עבר
ותיאר בפרטי פרטים ביומן שהוא בטח גם המציא לו שם. ולמה אנשים
ממציאים שמות ליומנים אישיים? הרי זה לא שהם חיים.
יש לי חברה אחת שממציאה שם לכל דבר. יש לה זוג נעליים שלימנית
היא קוראת שון ולשמאלית פטריק. אין לי מושג למה אבל היא פשוט
אוהבת לקרוא לדברים בשמות. לדעתי זה מנהג חמוד, אבל הרוב
חושבים שזה מאוד מוזר.
ובכלל, היא נורא אומנותית. היא צבעה בחדר שלה 3 קירות באדום
ואחד בשחור וכל דבר אצלה מרוח בצבע. אבל לא סתם מרוח, אצלה זה
יוצא נורא יפה.
שמתם לב שאנשים אומנותיים כמעט תמיד מתלבשים בצורה פריקית? אתם
לא תמצאו איזה ציירת שלבושה באיזה תלבושת סקסית סתם ככה בשביל
לעשות רושם. זה כאילו שלכל האנשים האומנותיים לא אכפת מה אחרים
חושבים עליהם, ואני אומרת - כל הכבוד! אם היו יותר אנשים
אומנותיים בני אדם היו הרבה פחות מניאקים אחד לשני.
אתם יודעים, חברה טובה שלי נסעה עכשיו לצ'כיה. המשפחה שלה
חושבת על לעבור כי שם יותר זול. הם נסעו עכשיו ל 3 שבועות
לבדוק את המקום. קוראים לה קטיה, והיא בת 17 עכשיו אבל היא
נמוכה ונורא נורא אנרגטית. כשלה יש מצב רוח טוב, לכל מי
שמסביבה יהיה מצב רוח טוב גם כן. היא יושבת לידי בכיתה, ועכשיו
כשהיא נסעה הבית ספר נהייה משעמם עוד יותר. בחיים לא חשבתי שזה
יכול להיות יותר משעמם. אני נורא מתגעגעת אליה ואני מאוד מקווה
שהיא לא תעבור בסוף. חברה אחרת שלי, האומנותית, מעודדת את כולם
ואומרת שבקיץ נוכל לנסוע לבקר אותה והיא תעשה לנו סיור. קטיה
גם סיפרה שהבחורים שם ממש חמודים וכולם בטעם שלה, אז מרינה,
האומנותית, גם אמרה שקטיה תכיר לנו בנים חמודים. נחמד איך שהיא
מוצאת את החלקים הטובים בדברים לא?
בכל מקרה, קטיה חוזרת מחרותיים בערב ואני חושבת על איך לעשות
לה קבלת פנים נחמדה. אני מהאנשים האלה שיכולים להביא מתנות
לאחרים סתם ככה, בלי סיבה. לדוגמא פעם היה לי מצב רוח ממש טוב
וקניתי לקטיה דיסק שהיא רצתה. היא מאוד שמחה ושזה שימח אותי.
ואני חושבת שקבלת פנים תהיה הרבה יותר נחמדה מסתם דיסק. אתם לא
חושבים ככה?
טוב, אז אני אמשיך לחשוב על הקבלת פנים ועל מבחן בהיסטוריה שיש
לי מחרותיים ושפשוט נמאס לי ללמוד אליו.
אני יודעת שזה לא בדיוק מונולוג שאחרים כותבים כאן, אבל דברים
חדשים יכולים להיות טובים לא? אני חושבת שהכותבים יכולים להנות
מכתיבת מונולוגים כאלה הרבה יותר מסתם להמציא איזה משהו או
לספר על משהו שקרא להם כשהם היו בני 6.
אז זהו, אני אסיים כאן. אני אשמח לתגובות. אולי מישהו אפילו
יגיד לי שאהב את זה ושאולי כדאי לי לכתוב עוד אחד בסגנון.
אז אני מסיימת כאן
ביי